ביקורת ספרותית על דיוקן האמן כאיש צעיר מאת ג'יימס ג'ויס
ספר מעולה

---

בא נדבר רגע על ההבדל בין הטעם של חטיף שוקולד לבין טעם של... סושי למשל. לשניהם חסידים רבים. קשה לדעת למי יותר. ובכל זאת יש הבדל, השוקולד לא מצריך מצב נפשי כדי להנות ממנו. אדרבה, הוא זה שעושה את המצב הנפשי.

עכשיו תעזבו את האוכל עתיר הקלוריות, ותנסו לעשות את האנלוגיה ל...ספרים. אני מבקש לטעון, שגם במזווה הספרותי שלנו, יש למעשה ספרי שוקולד ויש סושי. 'דיוקן האמן כאיש צעיר' הוא סושי. אבל כזה, עוד לא היה לכם.

קראתי את הספר הזה, לאט-לאט, בדיוק כמו שהקצב מחייב. מה אומר, היו שם רגעים של דמעות, של עומק-עומקים שניתן למצוא בו נפט לנפש. הייתה שם חריפות, הייתה שם גאונות, ויותר מכל היה שם דיוק. משהו שמצליח ללכוד שברירי זרמים תת-הכרתיים, לנסחם בחדות ואפילו להאריך בהם.

טוב, אז אתם מבינים לבד שלא באתי לספר לכם שיש איזה כותב אחד בשם ג'יימס ג'ויס, שלדעתי יודע לנסח. אבל כן באתי לנסות לטעון, על מוגבלות של הספר. יש בו כמה פרקים, שהם ממש אישיים. ממש לא ארכיטיפיים. כך שאם אתם ילדים חילוניים דור שלישי, שלמדתם במערכת חינוך חופשית, סביר להניח שלא תוכלו להבין מה כל כך מציק לו.

כמי שכן מכיר את המקום הג'וייסי הזה, אני ממש לא חושב שיש לכם סיכוי להבין עד היכן יכולים ייסורי יראת שמים לחרוך את הנפש. מי שלא התהלך תקופה ארוכה בנשיאת משא ענק של חטאים, ולא חווה על תודעתו את הפחד הקיומי האפל של הגיהנם, לא יוכל לבכות כשג'ויס מתאר את רגע ההיטהרות, כשכל זה מוסר מעל ליבו. את הימים המרוממים שבאים בעקבות, ואת הנפילה הבלתי נמנעת בהמשך.

ובכל זאת, דיוקן האומן עדיין יכול להיחשב כספר חובה לכל אומן. וזאת למרות שחובה באומנות, וודאי שאוונגרדית, היא מילה גסה. הספר הזה, יוכל טוב יותר ללמד אתכם אם ניחנתם בנשמה או נפש של אמן. הוא ישרטט דיוקן ויציב רף קצת גבוה. אבל תודו, שזה באמת לא נורא, להיות רק פרומיל מג'ויס.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על דיוקן האמן כאיש צעיר