ביקורת ספרותית על כשיאש הגיע - ספריה לעם #561 מאת יעקב גלאטשטיין
ספר מעולה

---

באמריקאית של מערבונים נוהגים לומר את זה בערך ככה. אם אתה רוצה לספר, ספר. אל תקשקש.

זאת התחושה שתוקפת אותי כל פעם שאני קורא מחקר על ספר או סופר. אתם יודעים, יהודי - או אפילו גוי - ישב לו אצל שולחן הכתיבה, פלט כך וכך מילים, סיפר סיפור, שורר שיר, מוציא את מה שמעיק עליו שם בפנים. ואז, מגיעים אנשים - בדרך כלל עם קרחת, או קרחת אפלטונית - ומתחילים לפלפל ולסלסל. לחפש אינטר טקסטואליה והיפר סקסואליה. מוצאים רמזים ודורשים תילי תילים על כל קוץ של טעות דפוס.

הורגים את המחבר, והופכים את ספרו קרדום להשתעשע בו, לעשות עליו דוקטוקרט, להתגנדר בכישרון שאינו שלך. להגיד, שימו לב אל הקומפוזיציה. או להגיד, אל תתנו עיניים אל היופי כי לאופי. מעמיקים, חוקרים ומבררים. רואים בכל שם ייצוג, דורשים כל דמות בגימטריה או בנוטריקון או גם וגם. לומדים ספרות.

בקיצור, הבנתם את הפאונטה. ואם עוד לא נשברתם ועברתם לביקורת הבאה, אז אתם מאלו שאליהם אני מדבר. כי זה בדיוק העניין, יש סיפורים שהם תהליך. הם מצב תודעתי שפשוט צריך להיכנס אליו. להתרווח, לטייל בו. ואולי אפילו לגור בו לתקופה.

בקיצור אני מדבר על ספר קטן 'כשיאש הגיע' קוראים לו. אם אתם עוד זוכרים אותי, אתם יודעים שאני מחובבי ספרות היידיש. בעיקר היידיש פולנית. הכלל, כמו שנהוג לומר ביידיש, זהו כנראה ספר חולין היחיד שכשסיימתי לקראתו נשקתי על כריכתו. וחייב אני להודות, לא הייתה זו נשיקה של קדושה. אלא נשיקה של אהבה. זאת הייתה דרכי לנשק את כל ספרות היידיש לדורותיה.

בגדול, הספר הזה לא מספר סיפור. הוא מדבר דיבור. הוא בעיניי ההספד האולטימטיבי לכל ספרות היידיש. פתאום, כשקראתי את הספר הזה, הבנתי לראשונה את אותו יצר הרע שמקנן בידידיי המלומדים חוקרי הספרים. פתאום בבת אחת הבנתי מה נקרא ייצוגיות. בעצם קראתי על יהודי אחד, חילוני שהוא רבי חסידי. גאוותן, פטפטן, עסקן מהסוג הנמוך. בקיצור כל מה שספרות היידיש הייתה.

ליהודי הזה קרא יענקל גלאטשטיין "שטיינמן". מי שיודע יידיש מבין גם את האירוניה שכאן. אני יכול לדרוש זאת בכפל לשון. או "אדם-עומד", או "אבן-אדם". (ואם לא שירא אני להגזים, אולי גם הייתי דורש שיש כאן קריצה לדמותו של הסופר הישראלי אלעזר שטיינמן). יאש, גיבור הסיפור פוגש אותו בפולין של ערב השואה. הוא משוחח איתו. או מדויק יותר מאזין לפטפוטיו. משתכנע, מתרשם, ולא עוזב אותו עד שהם שרים יחדיו את שירת הברבור. שירת הגסיסה של ספרות היידיש כולה. זכר צדיקה לברכה.

וכשכל התובנות האלו מתערבבות לי בראש נזכרתי בכם, סימנייתים יקרים. יש מתוככם שישה עשר אנשים (נכון למועד שבו עזבתי אתכם, אי שם לפני שנה או שתיים) שאמורים להבין את ליבי. להקשיב לפטפטנותי. ואפילו לאהוב את ביקורתי. אז בבקשה, אם אתם מהשישה עשר הקוראים הראשונים, פשוט תעשו לייק. אחרי זה כבר אין צור. שישה עשר, זה מספר יפה. אפילו יפה מאוד.

לילה טוב, ומי יודע אולי יתן השם כח ונמצא עוד ספר טוב שיפגיש אותנו שנית.

א גוטע נאכט, טיירער פריינד. מוועט זעך וייטער זעהן.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על כשיאש הגיע - ספריה לעם #561