ביקורת ספרותית על דיוקן האמן כאיש צעיר מאת ג'יימס ג'ויס

---

בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את 'דיוקן האמן' הייתי בן 24, אחרי פעמיים "יוליסס" ותחושה ששום ספר כבר לא יוכל לי. קראתי את 56 העמודים הראשונים ועל אף שהם היו מרתקים ויפים לא הצלחתי לחזור אליו. השד יודע למה. הפעם שנייה שניסיתי לקרוא בו הייתה לפני 8 שנים בערך. שוב אותו הסיפור: 56 עמודים ראשונים מרתקים, מעניינים ויפים. מניח אותו ליד הכרית ושום דבר לא גורם לי לרצות לחזור אליו . כמו בסרט ההוא של בוניואל עם אורחי המסיבה שלא יכולים לצאת מהסלון והופכים לבהמות אדם. למה זה? העטיפה הירוקה והכעורה? התרגום הארכני? אולי פשוט לא רציתי להודות שזה ספר לא טוב, או שרציתי להשאיר בתודעתי את סטיבן דדאלוס ילד חמוד בעל נפש של אומן ולא לתת לו להפוך לנער דתי פוריטני. שיישאר ככה. צעיר לנצח?

כך או אחרת קרה שעברתי לפני כמה ימים לצד ספרייתי ואור ירוק כעור הבהב לי מהמדף של הקלאסיקות. הוצאתי את הספר והתיישבתי על השטיח ופתחתי את עמוד 56 והתחלתי לקרוא ולא הפסקתי עד שהגעתי לסופו. סטיבן דדאלוס הופך מילד חמוד בעל תודעה של אמן לנער חמור סבר ואדוק באמונתו, ואז הוא שומע דרשה ארוכה מפי אב הכנסייה על מה שקורה לנשמות האבודות בגיהנום. תיאור מהמם בעוצמתו בעל השפעה אדירה על השומעים אותו ואני מניח שגם על הקוראים אותו. סטיבן מחליט להקדיש את חייו לדת: להתנזר ממין ולהתרחק מכל גורם שיפריע לו בעבודת האל ותוך כדי שהוא הופך בזה הוא מגלה שאור כישרונו, האור הזה הדולק בלבבותיהם של האומנים, אותו אור שלא זכה בו מן ההפקר, עומד לגווע עם החלטתו זו. והוא משנה את דעתו ומחליט שיקדיש את חייו לכתיבה ספרותית וישאיר את הדת לדתיים.

14 שנים לקח לי לקרוא את הספר הזה. הייתי בחור דתי שהתחלתי לקרוא אותו, היום אני חילוני למהדרין. אולי ככה נולדים סופרים..

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על דיוקן האמן כאיש צעיר