ביקורת ספרותית על דיוקן האמן כאיש צעיר מאת ג'יימס ג'ויס
ספר מעולה

---

מה הופך אמן לגאון? דורון לוריא בספר הקודם שקראתי על רמברנדט הגדיר את זה כניצוץ אלוהות. הניצוץ הזה לדעתי מתבטא ברגישות בלתי רגילה לסובב את האמן וליכולת להעביר את הרגישות הזאת בעבודותיו. מעבר לכך, אומץ לשבור מוסכמות הוא אחת מהתכונות של אותה גאונות. ואין ספק שלג'ויס היה משניהם.

את הספר הזה, אין ברירה אלא לחלק ל-3 חלקים. שלושת החלקים עוסקים בהתבגרותו של המספר מילד לאדם בוגר שרוצה לעסוק באמנות הכתיבה (מבוסס על חייו של ג'ויס עצמו)- כל חלק מתאר שלב אחר בחייו. שלושת החלקים מסופרים מנקודת מבטה של הדמות- גוף ראשון.
החלק הראשון בעיני הוא אחד מקטעי הספרות הטובים והמרגשים שקראתי. אני מאד אוהבת סיפורי התבגרות והחלק הזה מסופר מעיני המספר כילד קטן ורגיש הצופה בסביבתו ומשתף את הקורא במחשבותיו, תובנותיו ורחשי ליבו. הזכיר לי מאד סרטים שראיתי ואהבתי כמו: קריעת העורב, 400 המלקות, סרטיו של לואי מאל- להתראות ילדים ועוד... ג'ויס מצליח לספר את סיפורו, להיכנס לדמות של הילד התמים שמגלה את העולם מסביבו, והתמימות הזאת היא כה קסומה ומענגת.
בחלק השני, הילד כבר נער כבן 14-15, התמימות כבר לא, הוא מגלה את המין ומבקר אצל זונות ובמקביל עובר סמינר דת בבית ספרו שגורם לו להיכנס לחרדה גדולה בשל מעשיו. ג'ויס מקדיש דפים רבים לנאמר בסמינר הדת ומצליח להעביר את הפחד והשררה של מטיפי הדת הנוצרית . גם בחלק הזה יש את רגע ההתבגרות שהינו מרגש כאשר הגיבור מגבש באומץ את היחס שלו כלפי הדת.
בחלק השלישי- המספר כבר סטודנט צעיר, הוא כבר יודע מה יחסו לדת ומה הוא רוצה לעשות בחייו, נותרו עוד מעט שאלות- האם להענות לבקשת אימו להשתתף בטכס דתי?, האם הוא יכול להיות אמן חופשי בארצו? חלק זה כתוב כבר בצורה לא עקבית וג'ויס כאן כבר מתחיל לנסות לשבור את מוסכמות הכתיבה הרגילה.

תיאוריו של ג'ויס מנקודת מבט של המספר נפלאים בעיני מאחר ונחנו בסוג של רגישות נדירה- כבר אמרתי קודם- גאון!!!

יש פה ושם קטעים שפחות אהבתי - בעיקר במקומות של ניסיונות לכתוב אחרת- בחלקים השני והשלישי בעיקר.


למרות זאת, אני חושבת שכל מי שיש לו לב פראי כדברי ג'ויס צריך לקרוא את הספר- שם הוא ימצא את עצמו ויתרגש.

» ביקורות נוספות של ריני
» ביקורות נוספות על דיוקן האמן כאיש צעיר