התאהבתי בדרכו של ג׳ויס להעביר רעיונות.

האיש יודע להתבטא ולעמוק אפילו בתוך סיטואציות בנאליות לכאורה.
מי שמחפש סיפור או עלילה, יתאכזב ועם זאת מדובר במהפכה טוטאלית שעוברת בנימי נפשו של אדם צעיר מיום הוולדו, מעברו לנערות מתבוננת וסקרנית, ממשיכה למערכת חינוכית קשוחה, משם לערכים לאומיים ודתיים וכל רשת אפשרית שסוגרת על נפשו של האדם הבנאלי.

ג׳ויס בוקע מהביצה. ג׳ויס מצליח לראות מעבר לרשתות הכובלות אותו לאדמה וכשמו: דדאלוס, הוא מגדל כנפיים ויוצא מעבר לארצי, הלאומי, החינוכי, הדתי ואפילו המשפחתי. מעיוורון אותו כופה עליו המציאות אל תוך עולם פנימי עשיר שיודע מה עליו לעשות על מנת לחיות באופן אותנטי. זו צורה נדירה של התפתחות שאנשים כמוהו יכולים לעבור ולא כל אדם אחרת היתה פה אנרכיה קניבלית קשה ומרה יותר. מה טוב שיש לנו את הלאום והדת לתת לפחות לרוב את המסגרות שהאדם חייב לעצמו על מנת להרגיש שייך או שהוא מיועד לתפקיד חברתי או לאומי. כאלו יש הרבה וטוב שכך, בני אדם כמו ג׳ויס שמתיר מעצמו כבל אחרי כבל והופך לאמן. לא אמן שמצייר או מפסל או כותב שירה. אמן בלחיות את חייו כפי שהוא מרגיש שנכון באופן שלא יצטרך לוותר על עצמו או על מה שקיים בו מהרגע שנולד, שם החלו לשייך אותו לכבלי ההבלים הידועים.

דיוקן האמן כאיש צעיר הוא בוודאי לא רק סיפור על התבגרותו של סטיבן דדאלוס אלא ניסוי ספרותי נועז בהפיכת תודעה לחומר לשון ג׳ויס אינו מספר על גיבורו אלא חודר אל תוך עיניו ואוזניו ומחשבותיו עד שהספר כולו נעשה תודעה במצב של זרימה מתמדת — קול פנימי שמסנן את העולם דרך חיישני נפש רוטטים התוצאה היא לא רומן התבגרות רגיל אלא תהליך של התגלמות רוח בתבנית אנושית. לא מדובר ברומן חניכה ודאי.

הספר פותח בבליל ילדותי של שפה מגומגמת כמעט כמו תודעת תינוק וכך כבר מהשורה הראשונה ג׳ויס מציב את העיקרון: השפה תתאים לתודעה ולא להפך ככל שסטיבן מתבגר גם המשפטים מתארכים מתעמקים מסתבכים — תהליך הצמיחה הוא לשוני ממש כמו שהוא רוחני בכך ג׳ויס מממש את אמונתו שהשפה עצמה היא האמנות העליונה המקום שבו הנפש מתהווה

סטיבן איננו רק דמותו של ג׳ויס אלא דמות־ראי שלו בו זמנית. בן למשפחה קתולית באירלנד, תלמיד מוכשר המורד בדת ובלאום בדרכו אל הייעוד האמנותי שלו. ג׳ויס אינו כותב וידוי אלא טרגדיה של זהות המנסה להוליד את עצמה מתוך כבלי הסביבה הספר מלווה את הילד שהופך לנער הרדוף אשמה מינית וחטא דתי אל הצעיר הממרה את פי הכנסייה והחברה ובוחר להקים את מקדשו האמנותי מעבר לים. שחרור!

החלקים הגדולים באמצע הספר בהן הדרשות על הגיהנום וההתעוררות המינית של סטיבן בן ה-16 משמשים כמוקד כפול של משיכה ודחייה מצד אחד הדת מאיימת עליו בתיאורי אש נצחית וחטא מצד שני התשוקה מזמינה אותו לטעום את העולם במובן גופני כמעט אפוקליפטי כשסטיבן שומע את המטיף מצייר את הייסורים של החוטא ״הם יצעקו, יצעקו ויצעקו, ולא יהיה מענה״. הוא כמעט נשבר אולם ג׳ויס מתאר את רגעי החרטה והיראה בלשון כה פיוטית עד שהקורא חש כי גם הייאוש הוא סוג של אמנות.

אחת מהשורות המכוננות ביותר בספר — והיא אולי הצהרת האמונה של ג׳ויס כולו — מגיעה כשהוא אומר: “לא אציית עוד לשום כוח אנושי. לא אמונה, לא מולדת, לא משפחה. אנסה לבטא עצמי באיזו צורה של חיים או אמנות, חופשית ככל האפשר מכל שעבוד.”. המשפט הזה אינו סתם מרד אלא שירת גאולת האדם כאמן הוא מי שמחלץ את רוחו מתוך כל מערכות המשמעת של החברה ומקים לה צורה חדשה, עצמית ובמקרה של ג׳ויס: לשונית.

הספר הוא גם כתב אישום נגד אירלנד שניתן למצוא בו לא מעט קווים מקבילים למצבנו בישראל. ג׳ויס רואה באומה שלו ארץ משותקת, שבה הדת והלאומיות חונקות את היוצר “כשם שהגוף כלוא בתוך השמים, כך הנשמה האירית כלואה תחת צלליהם של כמרים ופוליטיקאים.”. זהו הרקע לבריחתו של סטיבן בסוף הספר יציאה אל הגלות אבל יציאה מהתופת, שהיא במובן עמוק הדרך היחידה להיוולד מחדש.

אך בתוך כל המאבק הזה יש גם עדינות כמעט מיסטית ברגעים שבהם ג׳ויס מתאר את התגלות היופי כמו הסצנה שבה סטיבן רואה את הנערה על שפת המים שהיא למעשה משולה לציפור בנפשו וציפור היא חופש ובעיקר מזכירה את דדאלוס: “רגליה ערומות וצלובות כמו כנפי ציפור” זהו רגע של מה שג׳ויס מכנה אפיפניה (התגלות), בו העולם כולו נדלק בעבורו באור יצירתי, לא מבחינה תיאולוגית לשם שינוי אלא מבחינה אסתטית פילוסופית. היופי עצמו הופך למעין אלוהות חדשה המעניקה משמעות לכל החטאים והכאב.

מבחינה צורנית דיוקן האמן הוא מהפכה גמורה כל פרק נכתב מנקודת מבט תודעתית אחרת, כאילו ג׳ויס צייר ציור של תודעה מתפתחת — החל משפת ילדות פשוטה דרך התלהבות נערית ועד התבוננות פילוסופית מפוכחת זהו לא סתם סיפור אלא רפסודיה של התפתחות רוחנית הקוראת לקורא להרגיש את תנועת התודעה עצמה וכנראה משם הדרך ליוליסס עבור יחיד סגולה כמו ג׳ויס היתה ברורה. אחרי דבלינאים, עובר בדיוקן האמן צריך שוב לפרוץ דרך והוא עשה זאת ולא עצר אפילו שם.

בסופו של דבר סטיבן, כמו דדלוס המיתולוגי שעל שמו הוא קרוי, בונה לעצמו כנפיים כדי לברוח ממבוך העולם והדת אבל הוא יודע גם את הסכנה שבכך הכנפיים עשויות משעווה, מגאווה, מחומר אנושי מדי הוא אינו בטוח אם יצליח לעוף או ייפול אל הים לכן הסוף הפתוח. בסופו של הספר הוא כותב מעין יומן שבו הוא רושם את מחשבותיו האחרונות ולמרות שזה נשמע סיום, זו התחלה. לידה מחדש והפעם לא לאם פיזית.

ג׳ויס הצליח לכתוב רומן שהוא בעת ובעונה אחת ביוגרפיה, פילוסופיה, מניפסט אמנותי ונבואה על האדם החדש: זה שאינו נכנע לשום כוח מלבד יצר היצירה באותה נשימה שבה הוא מתנער מאמונה הוא מקים אמונה חדשה בלשון עצמה — בלשון כמרחב של גאולה ושל יופי זהו ספר שבו האדם נוצר מחדש דרך המילים.

ציון שלי? 9 מתוך 10. התרגום בסדר גמור, קצת ארכאי אבל במובן הטוב של המילה. הספר השאיר אותי חושב וזה מבחינתי סימן מרכזי להשפעתו של ספר עלי. ספר מיוחד, שונה ובעיקר כזה שאם משפיע עליך, כנראה שאתה מזדהה באופן כזה או אחר עם האמן, עם ג׳ויס. אני אישית עברתי דרך חיים של התפתחות אישית הרבה יותר איטית מזו של ג׳ויס שכבר בשנותיו הצעירות ראה והבין.
הספר מומלץ מאוד לאנשים שמוכנים לדרוך על מוסכמויות, בא לכם ללמוד קצת על הכנסיה הקתולית והחלקים הרעים ואפילו הטובים שבשיטה הזו. פילוסופיה עמוקה דרך דיאלוגים שעל הדרך לעיתים. מצבים מגוחכים יום יומיים ומצבים נדירים של אפיפניות כאלו ואחרות. מ-ע-ו-ל-ה!

לאדם תרבותי אף פעם לא נעים להודות שהוא שנא יצירה קלאסית; שהקונצ'רטו של צ'ייקובסקי לכינור לא ריגש אותו, שהוא נרדם באמצע האזרח קיין, שכל מה שהוא יכל להתרכז בו בזמן הופעת הבלט היו המכנסיים הצמודים להפליא של הרקדנים. ובכן, אני מתיימרת להיות אדם תרבותי למדי בטעם שלי בספרים, ואני מודה: שנאתי את "דיוקן האומן כאיש צעיר".

מצד אחד, מדובר באחד הספרים האיטיים בהיסטוריה; לקרוא אותו לוקח יותר זמן מאשר דרשה הכתיבה. מצד שני, העלילה קופצת בזמן בקפיצות באורכים משתנים, והקורא המבולבל שאך התרגל להתקדם בצד אגודל נותר מדדה מאחור. מלבד זאת, זהו ספר שהמוקד שלו אינו עלילה כי אם התבוננות פנימית - אלא שמושאי ההתבוננות היו לטעמי, איך לומר זאת? משמימים לחלוטין. אז יכול להיות שהבעיה היא בי, יכול להיות שזה ספר שצריך לקרוא באווירה אחרת, יכול להיות שאני פשוט חלק מדור מהיר ומשתעמם בקלות שכבר לא מסוגל להנות מדקויות הרגש שמציג ג'וייס - כך או אחרת, כוח רצון של ברזל נדרש ממני רק כדי לסיים את הקריאה.

הסתייגות אחת מכל הערותיי הנ"ל: יש סצינה אחת בספר שרק בשבילה שווה להשאיר אותו על המדף כדי לצטט ממנו כשהמוזה מכה. המדובר בסצינה שבה הכומר מגיע לבית הספר הדתי ונואם בפני הנערים הצעירים על גורלן הצפוי של הנשמות שיגיעו לגיהנום. זהו נאום ארוך ותיאורי, מלא בלהבות מצחינות, צרחות נוקבות ותולעים מעופשות. הזוועה המחלחלת הזו מכה בסטפן הצעיר שחווה בעיקבות הנאום משבר נפשי ודתי עמוק. זהו אחד התיאורים המדוייקים והמשכנעים של הדת כרוע שיצא לי לקרוא. חבל שבספר אין יותר כאלה.

מעט מאוד סופרים מצליחים לגרום לספר להרגיש בו זמנית כמו כדור שלג (כמו פיצ'אפקאס) וכמו מראה, יקום בתוך יקום שמזכיר לך שאתה לא סטיפן. ספר כל כך מקומי וכל כך עולמי בו זמנית, הדיוקן של האומן כאיש צעיר הוא דיוקן של כל איש צעיר מדושן מעונג שהחליט ללכת במסלול יצירתי כלשהו, מחשבה שבו זמנית משמחת אותי וכואבת לי. הספר הזה מרגיש כמו שטף מחשבות כפשוטו, כאילו טבלתי בתוך המוח של מישהו - ספר שמכסה הכל: מפחד מאלוהות ועד אהבה, יש כל כך הרבה דרכים לגשת ל200 וקצת העמודים האלה. הישג ספרותי יחיד במינו.

בא נדבר רגע על ההבדל בין הטעם של חטיף שוקולד לבין טעם של... סושי למשל. לשניהם חסידים רבים. קשה לדעת למי יותר. ובכל זאת יש הבדל, השוקולד לא מצריך מצב נפשי כדי להנות ממנו. אדרבה, הוא זה שעושה את המצב הנפשי.

עכשיו תעזבו את האוכל עתיר הקלוריות, ותנסו לעשות את האנלוגיה ל...ספרים. אני מבקש לטעון, שגם במזווה הספרותי שלנו, יש למעשה ספרי שוקולד ויש סושי. 'דיוקן האמן כאיש צעיר' הוא סושי. אבל כזה, עוד לא היה לכם.

קראתי את הספר הזה, לאט-לאט, בדיוק כמו שהקצב מחייב. מה אומר, היו שם רגעים של דמעות, של עומק-עומקים שניתן למצוא בו נפט לנפש. הייתה שם חריפות, הייתה שם גאונות, ויותר מכל היה שם דיוק. משהו שמצליח ללכוד שברירי זרמים תת-הכרתיים, לנסחם בחדות ואפילו להאריך בהם.

טוב, אז אתם מבינים לבד שלא באתי לספר לכם שיש איזה כותב אחד בשם ג'יימס ג'ויס, שלדעתי יודע לנסח. אבל כן באתי לנסות לטעון, על מוגבלות של הספר. יש בו כמה פרקים, שהם ממש אישיים. ממש לא ארכיטיפיים. כך שאם אתם ילדים חילוניים דור שלישי, שלמדתם במערכת חינוך חופשית, סביר להניח שלא תוכלו להבין מה כל כך מציק לו.

כמי שכן מכיר את המקום הג'וייסי הזה, אני ממש לא חושב שיש לכם סיכוי להבין עד היכן יכולים ייסורי יראת שמים לחרוך את הנפש. מי שלא התהלך תקופה ארוכה בנשיאת משא ענק של חטאים, ולא חווה על תודעתו את הפחד הקיומי האפל של הגיהנם, לא יוכל לבכות כשג'ויס מתאר את רגע ההיטהרות, כשכל זה מוסר מעל ליבו. את הימים המרוממים שבאים בעקבות, ואת הנפילה הבלתי נמנעת בהמשך.

ובכל זאת, דיוקן האומן עדיין יכול להיחשב כספר חובה לכל אומן. וזאת למרות שחובה באומנות, וודאי שאוונגרדית, היא מילה גסה. הספר הזה, יוכל טוב יותר ללמד אתכם אם ניחנתם בנשמה או נפש של אמן. הוא ישרטט דיוקן ויציב רף קצת גבוה. אבל תודו, שזה באמת לא נורא, להיות רק פרומיל מג'ויס.

בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את 'דיוקן האמן' הייתי בן 24, אחרי פעמיים "יוליסס" ותחושה ששום ספר כבר לא יוכל לי. קראתי את 56 העמודים הראשונים ועל אף שהם היו מרתקים ויפים לא הצלחתי לחזור אליו. השד יודע למה. הפעם שנייה שניסיתי לקרוא בו הייתה לפני 8 שנים בערך. שוב אותו הסיפור: 56 עמודים ראשונים מרתקים, מעניינים ויפים. מניח אותו ליד הכרית ושום דבר לא גורם לי לרצות לחזור אליו . כמו בסרט ההוא של בוניואל עם אורחי המסיבה שלא יכולים לצאת מהסלון והופכים לבהמות אדם. למה זה? העטיפה הירוקה והכעורה? התרגום הארכני? אולי פשוט לא רציתי להודות שזה ספר לא טוב, או שרציתי להשאיר בתודעתי את סטיבן דדאלוס ילד חמוד בעל נפש של אומן ולא לתת לו להפוך לנער דתי פוריטני. שיישאר ככה. צעיר לנצח?

כך או אחרת קרה שעברתי לפני כמה ימים לצד ספרייתי ואור ירוק כעור הבהב לי מהמדף של הקלאסיקות. הוצאתי את הספר והתיישבתי על השטיח ופתחתי את עמוד 56 והתחלתי לקרוא ולא הפסקתי עד שהגעתי לסופו. סטיבן דדאלוס הופך מילד חמוד בעל תודעה של אמן לנער חמור סבר ואדוק באמונתו, ואז הוא שומע דרשה ארוכה מפי אב הכנסייה על מה שקורה לנשמות האבודות בגיהנום. תיאור מהמם בעוצמתו בעל השפעה אדירה על השומעים אותו ואני מניח שגם על הקוראים אותו. סטיבן מחליט להקדיש את חייו לדת: להתנזר ממין ולהתרחק מכל גורם שיפריע לו בעבודת האל ותוך כדי שהוא הופך בזה הוא מגלה שאור כישרונו, האור הזה הדולק בלבבותיהם של האומנים, אותו אור שלא זכה בו מן ההפקר, עומד לגווע עם החלטתו זו. והוא משנה את דעתו ומחליט שיקדיש את חייו לכתיבה ספרותית וישאיר את הדת לדתיים.

14 שנים לקח לי לקרוא את הספר הזה. הייתי בחור דתי שהתחלתי לקרוא אותו, היום אני חילוני למהדרין. אולי ככה נולדים סופרים..

מה הופך אמן לגאון? דורון לוריא בספר הקודם שקראתי על רמברנדט הגדיר את זה כניצוץ אלוהות. הניצוץ הזה לדעתי מתבטא ברגישות בלתי רגילה לסובב את האמן וליכולת להעביר את הרגישות הזאת בעבודותיו. מעבר לכך, אומץ לשבור מוסכמות הוא אחת מהתכונות של אותה גאונות. ואין ספק שלג'ויס היה משניהם.

את הספר הזה, אין ברירה אלא לחלק ל-3 חלקים. שלושת החלקים עוסקים בהתבגרותו של המספר מילד לאדם בוגר שרוצה לעסוק באמנות הכתיבה (מבוסס על חייו של ג'ויס עצמו)- כל חלק מתאר שלב אחר בחייו. שלושת החלקים מסופרים מנקודת מבטה של הדמות- גוף ראשון.
החלק הראשון בעיני הוא אחד מקטעי הספרות הטובים והמרגשים שקראתי. אני מאד אוהבת סיפורי התבגרות והחלק הזה מסופר מעיני המספר כילד קטן ורגיש הצופה בסביבתו ומשתף את הקורא במחשבותיו, תובנותיו ורחשי ליבו. הזכיר לי מאד סרטים שראיתי ואהבתי כמו: קריעת העורב, 400 המלקות, סרטיו של לואי מאל- להתראות ילדים ועוד... ג'ויס מצליח לספר את סיפורו, להיכנס לדמות של הילד התמים שמגלה את העולם מסביבו, והתמימות הזאת היא כה קסומה ומענגת.
בחלק השני, הילד כבר נער כבן 14-15, התמימות כבר לא, הוא מגלה את המין ומבקר אצל זונות ובמקביל עובר סמינר דת בבית ספרו שגורם לו להיכנס לחרדה גדולה בשל מעשיו. ג'ויס מקדיש דפים רבים לנאמר בסמינר הדת ומצליח להעביר את הפחד והשררה של מטיפי הדת הנוצרית . גם בחלק הזה יש את רגע ההתבגרות שהינו מרגש כאשר הגיבור מגבש באומץ את היחס שלו כלפי הדת.
בחלק השלישי- המספר כבר סטודנט צעיר, הוא כבר יודע מה יחסו לדת ומה הוא רוצה לעשות בחייו, נותרו עוד מעט שאלות- האם להענות לבקשת אימו להשתתף בטכס דתי?, האם הוא יכול להיות אמן חופשי בארצו? חלק זה כתוב כבר בצורה לא עקבית וג'ויס כאן כבר מתחיל לנסות לשבור את מוסכמות הכתיבה הרגילה.

תיאוריו של ג'ויס מנקודת מבט של המספר נפלאים בעיני מאחר ונחנו בסוג של רגישות נדירה- כבר אמרתי קודם- גאון!!!

יש פה ושם קטעים שפחות אהבתי - בעיקר במקומות של ניסיונות לכתוב אחרת- בחלקים השני והשלישי בעיקר.


למרות זאת, אני חושבת שכל מי שיש לו לב פראי כדברי ג'ויס צריך לקרוא את הספר- שם הוא ימצא את עצמו ויתרגש.

אין לי יודע עד כמה אתם בקיאים בתוכנית הלימודים באנגלית,אז לטובת אלו שאין להם ילדים בגיל התיכון,אספר לרגע.במסגרת לימודי האנגלית התיכוניים,מלבד אנסינים ובגרות בעל פה,קיימת גם בגרות על יצירות ספרותיות,כמובן של משוררים וסופרים אנגליים והיצירות נלמדות באנגלית.במסגרת הלימודים הללו,למדתי סיפור קצר של ג'יימס ג'ויס,שנמצא בקובץ הסיפורים שלו "הדבלינאים" (שלאחרונה גיליתי שקיים לו תרגום בעברית).למדנו את הסיפור הקצר "אווליין".הסיפור עצמו באורך של חמישה-שישה עמודים,אבל כמות הסמלים,רמיזות וביקורת שג'ויס הצליח להכניס בסיפור כזה קצר פשוט הדהימה אותי.הוא חשב על הכול,אפילו על השימוש בשפה (למשל הסיפור נפתח במשפט "היא הסתכלה כשהלילה פלש לתוך השדרה",שימו לב שהוא בכוונה אמר "פלש" ולא סתם בחר בתיאור פשטני.אניח לכם לנחש למה...).אז כשבאתי לקרוא את הספר הזה,כבר ידעתי שמצפה לי פה משהו מסובך.

ואכן,הספר לא הכזיב בסיבוך שלו.אוקיינוס שלם סמלים,רמיזות ושימוש בשפה היה פה.הספר עצמו הוא מין ספר אוטוביוגרפי של ג'ויס,שמספר על תקופת ילדותו בבית ספר דתי ועד ללמידתו באוניברסיטה והבנתו שהוא אמן.ג'ויס מבקר פה בצורה חריפה את אירלנד,שלמרות שהוא אוהב אותה הוא אומר עליה שהיא "חזירה זקנה האוכלת את גוריה".תיאור יחסית וולגרי,אבל מעביר את המסר.
אירלנד,לדברי ג'ויס,משותקת מכוח הכנסייה הקתולית שנמצאת בה,ומרכז השיתוק הוא דבלין (ועל זה הוא מדבר ב"דבלינאים").

הספר כשלעצמו הוא חביב,העלילה לא מפתיעה ומרתקת.השימוש בטכניקה של זרם התודעה פחות חביב עליי (ובגלל זה גם פחות חיבבתי את ספריה של וירג'יניה וולף שיצא לי לקרוא).הבעיה עם הספר היא שהוא יותר מדי עמוק,וצריך להכיר ולדעת כל כך הרבה דברים,שפשוט לא היו לי את הכלים לקרוא את הספר הזה כמו שהסופר רצה,ובגלל זה הרגשתי כחוטא לספר.למשל,בואו ואדגים לכם את רמת העומק שקיימת בספר.בשלב מסוים בספר,גיבורנו מנהל שיחה עם מנהל בית הספר שלו.
"המנהל עמד בגומחת החלון,גבו אל האור,משעין את מרפקו על הוילאה המצולבת החומה,ושעה שדיבר וחייך,כשהוא משלשל ועונב אט אט את שרוכה של הוילאה השניה,עמד לפניו סטיפן,עוקב רגע בעיניו אחר דעיכת יום הקיץ הארוך מעל לגגות או אחר תנועותיהן האטיות והמיומנות של אצבעות הכומר,פניו של הכומר היו כולן בצל,אך אור היום הדועך שמאחוריו נגע בצדעים החרוצים חריצים עמוקים ובעיקולי הגולגולת".
הקטע הזה,שלכאורה נראה פשוט,מכיל בתוכו סמליות רבה כל כך.המנהל עומד וגבו אל האור,וזהו רמז להתכחשות הכמורה לטבע ולחיים.אור היום הדועך מחזק את הרמז על ההתכחשות לחיים.הוא נשען על הוילאה המצולבת,כלומר הצלב מונע ממנו לראות את העולם.הגולגולת היא בעצם המוות.
קטע כל כך קצר,ועכשיו תתארו לכם לאורך ספר שלם!

אם אסיים,אז אסכם ואומר שמדובר בספר טוב,אבל קשה לקריאה...

למרות המספר הקטן יחסית של עמודים (222) הקריאה בספר הזה התקדמה לאיטה.
הספר מציג את סיפור התבגרותו של סטיפן (ראייה לכך שמדובר בתרגום ישן... בתרגומים בני זמננו היו קוראים לו סטיבן...) דדאלוס. סטיפן נולד למשפחה אירית ונשלח לבית ספר דתי. במהלך הפרקים אנו רואים את השינויים בחייו של סטיפן ובסובב אותו, עד הגיעו להחלטה להיות אמן. הפרק האחרון של הספר (יש חמישה פרקים) מכיל המון רעיונות פילוסופיים ואומנותיים של הסופר.
ההתקדמות בספר הייתה איטית כי המון פעמים הרגשתי צורך לחזור על פיסקאות שלמות בכדי להבין באופן מלא את הרעיון, אבל גם בגלל השפה.
תרגום הספר לעברית היה מעולה. מאוד נהניתי לקרוא את העברית, ששמרה על גון ארכאי מאוד. מאוד ממליץ לכל מי שנהנה מהעברית המיושנת הזו.

ספר טוב (אני מניח שלא לכולם - למי שחפצה נפשו בעלילה קולחת ודינמית הספר הזה יהיה משעמם קמעה), תרגום מעולה.

זהו סיפורו של נער אירי, משנותיו המוקדמות ועד שגילה את ייעודו כאמן. הגילוי הזה נותן לו את האומץ לסובב את גבו אל הדת ומוסדותיה ולהקדיש את חייו לאמנות טהורה.

אם אתה קורא עקשן או חרוץ או אפילו נלהב, אתה חייב לקרוא את 'דיוקן האמן כאיש צעיר' ביתר תשומת לב וריכוז; הספר הזה בנוי בקפדנות ומקוריות ובאופן שונה, לכן גם צריך לקרוא אותו בצורה אחרת. למשל, לא הייתי ממליצה לשלוף את הספר הזה בתחנת רכבת או בתור לבנק.

התענוג האסתטי שאפשר לקבל מג'ויס הוא גדול יחסית, אבל חייב התייחסות והשתתפות חכמה מצד הקורא. אז למרות שלא שנאתי את הספר, לא אמשיך את מערכת היחסים שלי עם ג'ויס בעתיד. המאבק הנגרר פרק אחר פרק התיש אותי והשאירני תוהה האם היה שווה את כל זה.