התאהבתי בדרכו של ג׳ויס להעביר רעיונות.
האיש יודע להתבטא ולעמוק אפילו בתוך סיטואציות בנאליות לכאורה.
מי שמחפש סיפור או עלילה, יתאכזב ועם זאת מדובר במהפכה טוטאלית שעוברת בנימי נפשו של אדם צעיר מיום הוולדו, מעברו לנערות מתבוננת וסקרנית, ממשיכה למערכת חינוכית קשוחה, משם לערכים לאומיים ודתיים וכל רשת אפשרית שסוגרת על נפשו של האדם הבנאלי.
ג׳ויס בוקע מהביצה. ג׳ויס מצליח לראות מעבר לרשתות הכובלות אותו לאדמה וכשמו: דדאלוס, הוא מגדל כנפיים ויוצא מעבר לארצי, הלאומי, החינוכי, הדתי ואפילו המשפחתי. מעיוורון אותו כופה עליו המציאות אל תוך עולם פנימי עשיר שיודע מה עליו לעשות על מנת לחיות באופן אותנטי. זו צורה נדירה של התפתחות שאנשים כמוהו יכולים לעבור ולא כל אדם אחרת היתה פה אנרכיה קניבלית קשה ומרה יותר. מה טוב שיש לנו את הלאום והדת לתת לפחות לרוב את המסגרות שהאדם חייב לעצמו על מנת להרגיש שייך או שהוא מיועד לתפקיד חברתי או לאומי. כאלו יש הרבה וטוב שכך, בני אדם כמו ג׳ויס שמתיר מעצמו כבל אחרי כבל והופך לאמן. לא אמן שמצייר או מפסל או כותב שירה. אמן בלחיות את חייו כפי שהוא מרגיש שנכון באופן שלא יצטרך לוותר על עצמו או על מה שקיים בו מהרגע שנולד, שם החלו לשייך אותו לכבלי ההבלים הידועים.
דיוקן האמן כאיש צעיר הוא בוודאי לא רק סיפור על התבגרותו של סטיבן דדאלוס אלא ניסוי ספרותי נועז בהפיכת תודעה לחומר לשון ג׳ויס אינו מספר על גיבורו אלא חודר אל תוך עיניו ואוזניו ומחשבותיו עד שהספר כולו נעשה תודעה במצב של זרימה מתמדת — קול פנימי שמסנן את העולם דרך חיישני נפש רוטטים התוצאה היא לא רומן התבגרות רגיל אלא תהליך של התגלמות רוח בתבנית אנושית. לא מדובר ברומן חניכה ודאי.
הספר פותח בבליל ילדותי של שפה מגומגמת כמעט כמו תודעת תינוק וכך כבר מהשורה הראשונה ג׳ויס מציב את העיקרון: השפה תתאים לתודעה ולא להפך ככל שסטיבן מתבגר גם המשפטים מתארכים מתעמקים מסתבכים — תהליך הצמיחה הוא לשוני ממש כמו שהוא רוחני בכך ג׳ויס מממש את אמונתו שהשפה עצמה היא האמנות העליונה המקום שבו הנפש מתהווה
סטיבן איננו רק דמותו של ג׳ויס אלא דמות־ראי שלו בו זמנית. בן למשפחה קתולית באירלנד, תלמיד מוכשר המורד בדת ובלאום בדרכו אל הייעוד האמנותי שלו. ג׳ויס אינו כותב וידוי אלא טרגדיה של זהות המנסה להוליד את עצמה מתוך כבלי הסביבה הספר מלווה את הילד שהופך לנער הרדוף אשמה מינית וחטא דתי אל הצעיר הממרה את פי הכנסייה והחברה ובוחר להקים את מקדשו האמנותי מעבר לים. שחרור!
החלקים הגדולים באמצע הספר בהן הדרשות על הגיהנום וההתעוררות המינית של סטיבן בן ה-16 משמשים כמוקד כפול של משיכה ודחייה מצד אחד הדת מאיימת עליו בתיאורי אש נצחית וחטא מצד שני התשוקה מזמינה אותו לטעום את העולם במובן גופני כמעט אפוקליפטי כשסטיבן שומע את המטיף מצייר את הייסורים של החוטא ״הם יצעקו, יצעקו ויצעקו, ולא יהיה מענה״. הוא כמעט נשבר אולם ג׳ויס מתאר את רגעי החרטה והיראה בלשון כה פיוטית עד שהקורא חש כי גם הייאוש הוא סוג של אמנות.
אחת מהשורות המכוננות ביותר בספר — והיא אולי הצהרת האמונה של ג׳ויס כולו — מגיעה כשהוא אומר: “לא אציית עוד לשום כוח אנושי. לא אמונה, לא מולדת, לא משפחה. אנסה לבטא עצמי באיזו צורה של חיים או אמנות, חופשית ככל האפשר מכל שעבוד.”. המשפט הזה אינו סתם מרד אלא שירת גאולת האדם כאמן הוא מי שמחלץ את רוחו מתוך כל מערכות המשמעת של החברה ומקים לה צורה חדשה, עצמית ובמקרה של ג׳ויס: לשונית.
הספר הוא גם כתב אישום נגד אירלנד שניתן למצוא בו לא מעט קווים מקבילים למצבנו בישראל. ג׳ויס רואה באומה שלו ארץ משותקת, שבה הדת והלאומיות חונקות את היוצר “כשם שהגוף כלוא בתוך השמים, כך הנשמה האירית כלואה תחת צלליהם של כמרים ופוליטיקאים.”. זהו הרקע לבריחתו של סטיבן בסוף הספר יציאה אל הגלות אבל יציאה מהתופת, שהיא במובן עמוק הדרך היחידה להיוולד מחדש.
אך בתוך כל המאבק הזה יש גם עדינות כמעט מיסטית ברגעים שבהם ג׳ויס מתאר את התגלות היופי כמו הסצנה שבה סטיבן רואה את הנערה על שפת המים שהיא למעשה משולה לציפור בנפשו וציפור היא חופש ובעיקר מזכירה את דדאלוס: “רגליה ערומות וצלובות כמו כנפי ציפור” זהו רגע של מה שג׳ויס מכנה אפיפניה (התגלות), בו העולם כולו נדלק בעבורו באור יצירתי, לא מבחינה תיאולוגית לשם שינוי אלא מבחינה אסתטית פילוסופית. היופי עצמו הופך למעין אלוהות חדשה המעניקה משמעות לכל החטאים והכאב.
מבחינה צורנית דיוקן האמן הוא מהפכה גמורה כל פרק נכתב מנקודת מבט תודעתית אחרת, כאילו ג׳ויס צייר ציור של תודעה מתפתחת — החל משפת ילדות פשוטה דרך התלהבות נערית ועד התבוננות פילוסופית מפוכחת זהו לא סתם סיפור אלא רפסודיה של התפתחות רוחנית הקוראת לקורא להרגיש את תנועת התודעה עצמה וכנראה משם הדרך ליוליסס עבור יחיד סגולה כמו ג׳ויס היתה ברורה. אחרי דבלינאים, עובר בדיוקן האמן צריך שוב לפרוץ דרך והוא עשה זאת ולא עצר אפילו שם.
בסופו של דבר סטיבן, כמו דדלוס המיתולוגי שעל שמו הוא קרוי, בונה לעצמו כנפיים כדי לברוח ממבוך העולם והדת אבל הוא יודע גם את הסכנה שבכך הכנפיים עשויות משעווה, מגאווה, מחומר אנושי מדי הוא אינו בטוח אם יצליח לעוף או ייפול אל הים לכן הסוף הפתוח. בסופו של הספר הוא כותב מעין יומן שבו הוא רושם את מחשבותיו האחרונות ולמרות שזה נשמע סיום, זו התחלה. לידה מחדש והפעם לא לאם פיזית.
ג׳ויס הצליח לכתוב רומן שהוא בעת ובעונה אחת ביוגרפיה, פילוסופיה, מניפסט אמנותי ונבואה על האדם החדש: זה שאינו נכנע לשום כוח מלבד יצר היצירה באותה נשימה שבה הוא מתנער מאמונה הוא מקים אמונה חדשה בלשון עצמה — בלשון כמרחב של גאולה ושל יופי זהו ספר שבו האדם נוצר מחדש דרך המילים.
ציון שלי? 9 מתוך 10. התרגום בסדר גמור, קצת ארכאי אבל במובן הטוב של המילה. הספר השאיר אותי חושב וזה מבחינתי סימן מרכזי להשפעתו של ספר עלי. ספר מיוחד, שונה ובעיקר כזה שאם משפיע עליך, כנראה שאתה מזדהה באופן כזה או אחר עם האמן, עם ג׳ויס. אני אישית עברתי דרך חיים של התפתחות אישית הרבה יותר איטית מזו של ג׳ויס שכבר בשנותיו הצעירות ראה והבין.
הספר מומלץ מאוד לאנשים שמוכנים לדרוך על מוסכמויות, בא לכם ללמוד קצת על הכנסיה הקתולית והחלקים הרעים ואפילו הטובים שבשיטה הזו. פילוסופיה עמוקה דרך דיאלוגים שעל הדרך לעיתים. מצבים מגוחכים יום יומיים ומצבים נדירים של אפיפניות כאלו ואחרות. מ-ע-ו-ל-ה!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)
![החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers14/140332.jpg)
