ביקורת ספרותית על החיים ומה שלבשתי מאת שלי גרוס

---

את המבט הזה לא אשכח עוד שנים. הספרנית הרוסיה, שמעולם לא חרגה מסמכותה, הרימה את עיניה המאופרות ממשקפי הקריאה. "סליחה", לחשה, "אפשר לשאול בשביל מי אתה לוקח את הספר הזה?". אם אני לא טועה, היה שם אפילו חיוך של מבוכה על השפתיים.
זו הרגיש כמו הגרסה הכי קרובה לשאלה "אולי בטעות אדוני לא סגור על המגדר שלו?".
הסתכלתי על התינוקת הזו שנשבתה אי שם ברוסיה של פושקין וגוגול, עכשיו היה תורי להתנשא. מה היא יודעת על אמורא בשם אדמון, שאמר במסכת בבא-בתרא את הטיעון המשפטי: "בשביל שאני זכר הפסדתי?". בסוף נאלצתי להשפיל מבט ולהגיד בחיוך: מה פתאום? זה בשביל אשתי... - "יש לה טעם טוב", אומרת לי הספרנית. ואני רוצה לצרוח: "ולי?!?!".
אז עכשיו אני יכול לגלות. אני גבר ולקחתי את הספר הזה בשבילי. וכן, יש לי טעם טוב. אתם יודעים מה, אולי לא טוב, אבל בהחלט מצחיק. כבר מזמן לא היה לי ספר שסחט ממני פרצי צחוק קולניים. לא יודע אם זה קשור לג'נדר, אבל הגברת הזאת, שלי גרוס, פשוט יודעת לכתוב. נכון, אין כאן עלילה, אין תמה, אין סאב טקסט, אבל יש טקסט. פשוט משובח.
אז נכון, סיימתי את הספר. אין לי מושג מה בדיוק העניין בחולצת פסים, גם לא באיפור. אבל בהחלט יש לי הבנה קצת ביכולת של כתיבה וניסוח. לשלי גרוס יש את זה.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על החיים ומה שלבשתי