ביקורת ספרותית על בחורף מאת יוסף ברנר

---

שתי עיניים חכמות, אישונים בוהקים ומסביב רשת מתוחה של קווים וקמטים, יצרו את החיוך הארסי שממנו כל כך פחדתי.

"כשהייתי בגילך", אמר זיידע, "רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל הוא היה אסור. עכשיו, כשהאיסור בוטל, הוא כבר לא מעניין את אף אחד". החיוך התרחב, ורק קמט מרכזי במצח סיפר שהוא מזויף. "אבל אתה, מתעקש. בתי"ו-שי"ן-עי"ן-זי"ן, אתה מתעקש לקרוא את ברנר. עקשנות משונה".
כהרגלו, גם כשהוא כועס, זיידע צודק.

למה קראתי את 'בחורף'?!

ממש כמו ירמיהו פייארמן של ברנר, אני מוצא את עצמי עושה את כל מה שלא נכון. איזשהו דחף פנימי, יצר הרסני, שגורם לי להתגרד על פומפיית מילותיו של 'בחורף', בדמיון אני חש חתיכות נפש צונחות גלדים-גלדים מן העבר השני. ולחשוב שהאיש הזה שכל כך מגרד אותי, חי בכלל באוקראינה של לפני מאה שנה. כמעט מפתה לחשוב על נביא ש'הקדים את זמנו'.

אלא שירמיהו פייארמן הרבה יותר מתוחכם מסך חלקי המיסטיקה שהוא בוזק לתוך כתיבתו. בשפתו שלו, הוא בסך הכול 'בעל נפש' ש'הרגיש את זמנו'. את תמציות הקרביים הוא הפך לאותיות, השיב רוח סערה והוריד גשם של תובנות מרוסקות, ויצא הספר הזה.

אז את הקמטים של סבא עוד אין לי. גם את האישונים הבוערים לא. ובכל זאת אני מחייך. מרגיש שעברתי תהליך נפשי בספר הזה.
האם אני ממליץ? רק לפייארמנים! כי בדיוק כמו שאמר סבא, בו ברגע שהספר הזה הפסיק להיות אסור ומכעיס, הוא הפסיק להיות מעניין.
היום, כל שורה של ברנר מצריכה הערת שוליים. לך תסביר להם לישראלים של אלפים ושבע עשרה את התענוג או העינוי שבלימוד חושן משפט עם סמ"ע. אפילו הערת השולים שמנסה לפענח 'ספר מאירת עיניים' לא עושה את העבודה.

איש של בית מדרש לא יכול שלא לחייך, למראה הערת השוליים כשברנר מספר על נשים למדניות ומונה את 'בת הב"ח' המפורסמת - אשתו של רבי דוד סגל. העורך, שכנראה מעולם לא דרך בבית המדרש, נאלץ לפענח את הב"ח כ'בת חנינא'... אם לא הבנתם מה מצחיק, ברנר לא מתאים לכם. ואולי באמת הגיע הזמן להתאים אותו.

כמו הספר, גם לסקירה שלי אין סוף.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על בחורף