ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר בסדר

---

חולני.

כשאני חושבת על הספר הזה המילה הראשונה שקופצת לי לתודעה היא 'חולני'.

מי שחשב על הרעיון הזה שכל הספר מבוסס עליו בעצם, צריך באמת להתעלות על עצמו מבחינה נפשית על מנת להביא את זה לידי כתיבה.
הספר בהגדרתו הוא ספר נוער (ודעתי על כך בהמשך...) שסובב סביב 7 קלטות ו13 סיפורים שהם בעצם הסיבות שבסופו של דבר הובילו את הנערה שהיא גיבורת הספר - להתאבד. הספר מסופר לנו מנקודת מבטו של קליי, בן כיתתה של הנערה, ששמה האנה, אשר יום בהיר אחד מקבל בדואר קופסת נעליים ללא כתובת המען, בתוך הקופסא הוא מוצא שבע קלטות טייפ ממסופרות משני צידן. כאשר קליי מכניס את הקלטת הראשונה לטייפ הוא שומע את המשפט "שלום ילדים וילדות, האנה בייקר כאן.בשידור חי בסטריאו." הבעיה היא שהאנה בייקר התאבדה. וכאשר קליי שומע את קולה שוב הוא נהרס נפשית במיוחד כשהוא מבין מה פשר הקלטות.
הקלטות הללו הן מכתב ההתאבדות של האנה, אבל הוא לא מכתב התאבדות רגיל. זהו מכתב האשמה. תאמינו לי, אתם לא רוצים לשמוע את השם שלכם עולה בקלטת כי אם אתם שומעים את שמכם זה אומר שאתם אשמים בהתאבדות של האנה. או ככה לפחות היא מאמינה. במהלך הספר האנה מדברת עם האשמים דרך הקלטות, מספרת את הסיפורים שקרו לה בחודשים האחרונים ומפרטת מה כל אחד מהאנשים שמוזכרים בקלטות עשו שגרם לה להחליט החלטה נוראית שכזו. אנו לא נקרא כל סיפור דרך עיניו של אותו אדם שעליו מדובר, אלא כפי שאמרתי בהתחלה הכל נעשה דרך עיניו (או יותר נכון, אוזניו...) של קליי.
הספר מחולק לפרקים שהם בעצם כל קלטת בנפרד וכן שני צידיה. המלל גם הוא מחולק כך שבמהלך השמיעה גם קוראים את מחשבותיו של קליי ואנו מקבלים מודעות בנוגע למה שעובר עליו במהלך ההשמעה ועם התקדמות הספר.
אני לא אספר לכם מה אשמתו של כל אחד ובמיוחד מדוע קליי עצמו מופיע בקלטות וכיצד זה מתפתח - אני מעדיפה שתקראו בעצמכם. מה שכן אני רוצה זה להפנות את תשומת ליבכם לנושא ההתאבדות. גם במהלך הספר יש התייחסות לשאלה 'למה להתאבד?' ילדים מכיתתה מציעים פתרונות חלופיים במהלך שיעור שבו מדברים על התאבדות, פתרונות שהאנה מעדיפה לא לקבל על עצמה והולכת על הדרך הקלה כביכול שבמציאות היא החלטה הרת גורל ולא קלה לקבלה.

על נושא ההתאבדות אפשר לדבר ימים ולא להגיע לקונצנזוס בנוגע מה גורם להתאבדות ובכלל להחלטה... האם זו בעיה נפשית שטמונה מלכתחילה בבן אדם שמתפרצת בשלב מסויים כמשהו אובדני? האם זה משהו שמתגבש בשלב מסויים בחיים? בגלל פעולות שלנו? פעולות של אחרים? לאחרונה היינו עדים לצערנו לשני ניסיונות התאבדות שאחד מהם צלח לצערנו (שניהם בגיל ההתתבגרות ושניהם, לפי שמועות, היו נתונים להשפלות והצקות בבה"ס). האם אפשר למנוע התאבדות? זו לפי דעתי השאלה הכי קריטית! הרי תמיד אומרים שיש סימנים מעידים לאדם אובדני לפני מעשה, אבל האם אנחנו נשים לב לאדם כזה? האם אנחנו נעשה משהו עם אדם כזה? כל אדם ומצפונו וכל אדם עם ליבו.

"התאבדות של אנשים ,בייחוד בני נוער וצעירים, בד"כ מזעזעת רבים. כרגיל, במצבים כאלה, נשאלות שאלות רבות, אך אין ממש תשובות. אנשים שרחוקים מסביבתו של המתאבד תוהים ושואלים - מדוע אנשים מתאבדים? מה גורם להם לעשות זאת? מה אפשר לעשות כדי למנוע התאבדויות? אנשים מהסביבה הקרובה, שהכירו את המתאבד, כואבים את הטרגדיה ושואלים - את עצמם ואחרים - האם אפשר היה להצילו? ההרגשה האינטואטיבית היא שכן, ולכן מופיעות תהיות נוספות - איך לא ראינו ולא ניחשנו שהאדם במצוקה ושהוא בדרך לעשות את הצעד הנואש הזה? איפה פיספסנו? איך יכולנו להצילו?
בדרך כלל מאשימים מישהו, באים בטענות למישהו אחר, כולם מרגישים שלא בנוח וחשים שמשהו שהיה צריך להיעשות לא נעשה.
לצערי, אין תשובות חד משמעיות. גם במקרים שמתבררים דברים בדיעבד ואפשר היה לזהות תהליכים ואף דרכי תיקון שאפשר היה לנקוט בהן, גם במקרים כאלה הניתוח שבדיעבד לא פוטר מהשאלה - מדוע דברים (שלעיתים אף פשוטים ובולטים מאוד) לא התגלו בזמן והאם היו יכולים להתגלות בזמן. לי אין תשובות לשאלות אלה - בכל אופן לא תשובות חד משמעיות, כי לאיש עדיין אין תשובות כאלה."
('התאבדות' מאמר מתוך הספר 'דוקטור, אני נורמאלי?' של ד"ר מיכאל שניידמן)

גילוי נאות - הרבה פעמים במהלך הספר הרגשתי שהיא ממציאה תירוצים רק כדי לתת עוד חוזק לרצונה להתאבד והרבה פעמים במהלך הספר לא הבנתי למה היא לא מתמודדת עם הבעיות שלה ושוב, זו הסתכלות מהצד, זה לא נכון לשפוט אני יודעת אבל כשקוראים את הספר הרגשות מתערבבים ולא יכולתי להשוות אותה לעצמי בגיל 14 כאשר הפיצו עליי ועל חברתי הטובה שמועות שאנחנו יוצאות עם בנים ועושות איתם דברים שזה לא המקום לפרט, יש למה לציין שאף שמועה לא נכונה וכל מה שנאמר אלו שקרים מגעילים שהפיצו עלינו בנות שפשוט לא אהבו אותי ואת חברתי - כך התחיל גם הסיפור של האנה, הפיצו עליה שמועות שהיא מתרועעת עם כל הבנים וזה בעצם כדור שלגם שהתגלגל לו. למה אני לא התאבדתי? שאלה קשה ונוקבת ואני יכולה להגיד לכם שהשנה ההיא לא הייתה לי קלה בכלל עם חרושת השמועות עליי ועל החברה לכל מקום שרק הלכנו אליו הבנו שמכירים אותנו בצד שהוא לא אמיתי בכלל!(וזו דימונה אין הרבה לאן לברוח...) אבל התמודדנו, אני בעצמי התמודדתי עם השמועות, עניתי לאנשים שעיצבנו אותי, לא נתתי לאנשים לדרוך עליי ומי שרצה להמשיך להאמין שיבושם לו, ממרביתם פשוט התעלמתי ולא נתתי לזה לחדור דרך נפשי. עד היום אני כזו, חזקה. אולי זה ההבדל? אולי הנפש של האנה חלשה? וברגע שפגעו בה פעם אחת הכל כבר טיפטף פנימה עד שפתח את הסכר והנפש לא יכלה לעמוד בזרם יותר?

אני יכולה לדבר על הספר הזה עד מחר אז לפני שאני מסיימת אני אגיד רק משהו אחרון - הספר לא כזה מזעזע כמו שתיארו אותו, אני מאוד אוהבת ספרים שמזעזעים אותי, שחודרים לי לנשמה, שגורמים לי לצמרמורות ולמחשבות רבות רבות עליו עד כדי כך שקראתי ספרים שטרדו את מנוחתי בלילות ולא הצלחתי להירדם בגללם. הספר הזה לא ככה. נכון, בהתחלה אמרתי שהוא חולני, אבל חולני מהבחינה שלחשוב על כל הקונספט הזה של מכתב התאבדות בצורת קלטות וכל הקונספט של הספר עצמו הוא חולני וקשה לי לדמיין אדם נורמלי שכותב את זה. אבל מזעזע ומצמרר? לא ולא, אין לכם מה לפחד ממנו. מה שכן תחשבו פעמיים אם לתת אותו לבני נוער לקריאה. למרות שהוא נחשב ספר נוער אני לא הייתי ממליצה מלכתחילה לתת לנוער לקרוא את הספר הזה רק בשביל לא לקחת את הסיכון, שאולי נשמע קלוש, שאיזה נער או נערה "יתלהבו" מהרעיון ויישמו אותו חס וחלילה! (אני פרנואידית? מה פתאום)
וחוץ מזה, כדאי.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על 13 סיבות