ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 22 בינואר, 2017
ע"י אינשם


אני אוהבת סיפורים שמבוססים על מקרים אמיתיים. הם מקור לכוח והשראה. אני אתחיל מסוף הספר, שבו המחבר כתב :"ננסי הרד, הסיבה לכך שכתבתי את הספר בראשון שלי...לפני שלוש עשרה שנה. "תודה לכם".

ננסי הרדי היתה חברת ילדות שלו, חברה של המשפחה, ממנה קיבל השראה לכתוב את הספר הזה בשביל להעלות מודעות על התאבדות ואובדנות אצל בני נוער ובאופן כללי
ועליה היתה מבוססת הדמות הראשית, האנה בייקר, רק שננסי הרדי ניצלה מהתאבדות בזכות תשומת לב לסימנים שהראתה, המשפחה והחברים היו ערים לסימני המצוקה, והיא פשוט ניצלה.

אומרים שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, בנצרות הוא חטא, כי זה בעצם רצח לכל דבר.
לרוב, הבעיה אצל המתאבדים, זה שהם רגישים מדי, מודעים מדי, ושהחברה שלנו, חסרת חמלה, אמפתיות, איכפתיות, ופחות שמים לב לסימנים האלה כי כל אחד עסוק במסלול חיים משלו, אבל אני מאמינה שאם באמת איכפת לאנשים, הם יכולים להציל חיים, אנחנו חיים בחברה לא קלה. קשה ואכזרית.

בספר מסופר סיפור חייה של האנה, שמקליטה את סיפורה ומצביעה על הסיבות, סימני המצוקה, שהביאו אותה , בסופו של דבר, לקחת את חייה בידה.

היא מכינה קלטות ושולחת לאנשים מסויימים שהיתה להם השפעה על ההתאבדות שלה. ומתחילה במשפט מאוד חשוב :"אל תתייחסו אליי כמובנת מאליה...שוב"

מחדד את העניין שאנחנו חיים על רגעים שאולים, ובכל רגע נתון, האדמה יכולה להישמט לנו מתחת לרגליים. החיים מאוד דינמיים , מפתיעים לטובה ולרעה. אל תקחו שום דבר כמובן מאליו.

בבית ספר, או תיכון, לילדים , ילדות, נערים ונערות, במיוחד למתבגרים, קשה מאוד, כי לא רק שזאת תקופה שהגוף משתנה, ראיית העולם משתנה, וקורים דברים, בעת הזו שיעצבו את החיים שלהם לתמיד.

התאהבות ראשונה, בגידה, שמועות, השפלות. יש כל כך הרבה לחץ חברתי.

בספר מספרת האנה, שמישהו מפיץ רשימה, שהיתה אמורה להיות בדיחה, בשכבה ט, מי שווה ומי לא.

באיזה שהוא מקום, הרשימה הזאת נותנת לנערים לגיטימציה, לחפצן נערות, לדוגמא : "אבל מה קורה, כשמישהו אומר לך שיש לך את התחת הכי שוה בשכבה ט'? אנשים מסויימים, רואים, בזה אור ירוק להתייחס אלייך כאילו זה כל מה שאת, האיבר המסויים הזה.

פה עולה נושא חשוב מאוד שזה עניין התדמית של הברבי המושלמת, שגורמת לכל כך הרבה נערות בריאות להפוך לחולות ואנורקסיות רק בשביל להתאים לתבנית במגזינים, בפרסומות, כל שטיפות המוח האלה, גורמות לכל כך הרבה נזקים, במוחות הניתנים להתרשמות והשפעה, בגילאים הכי פגיעים. גיל העשרה.

אז אותו הנער מתייחס לאיבר של האנה כצעצוע, וטופח בו כשהיא עוברת לידו במסדרון בבית הספר, והכל "בדיחה", בצחוק, כשהיא אומרת לו להפסיק. ולא זה לא.

תנחשו לאן זה מוביל ?
בסופו של דבר, היא נאנסת.
הכל התחיל מבדיחה.

ואנשים לא מבינים את הכובד של שמועות. וכמה שהן יכולות להרוס חיים של אנשים.

הנערים ראו ברשימה הזו, מעין "התרה" לגעת באיברי הבנות המוזכרות שם. חולני.

"יש בעולם אנשים חולים ומעוותים, אלכס (זה שכתב את הרשימה), כשאתה לועג למישהו ברבים, אתה חייב לקבל על עצמך את האחריות כשאנשים אחרים משתפים עם זה פעולה".

היא חיפשה עזרה, ואפילו דיברה עם יועץ בית הספר, ניסתה לכתוב שירה, ובאיזה שהוא מקום, היא מצאה את השיחרור , בקלטות, תרפיה בהבעה.

אחד מהשירים שהיא כתבה , ואני מזדהה:

"אני מביטה בך, אתה אפילו לא רואה אותי, אתה בקושי מגיב, כשאני לוחשת, שלום.
אולי נפשי התאומה, שתי נשמות אחיות ואולי בכלל לא, כבר לא נדע, כי אין מקום.
אמא שלי,
בתוכך את נשאת אותי, עכשיו אינך רואה דבר, מלבד הבגדים שעליי, אנשים שואלים אות מה המצב איתי, את מחייכת, את מהנהנת, שלא ייגמר בזה, ודי.
הניחו אותי מתחת שמי אלוהים והכירו אותי, ולא רק במבט, קחו ממני את מסכת הבשר הזאת וראו אותי בזכות נפשי, לבדה. ועכשיו אתם יודעים למה..."

"להרבה מכם היה איכפת. פשוט לא מספיק. וזה... זה מה שהייתי צריכה לברר"

כתבה בסוף.

הסיפור הזה נורא הזכיר לי את סיפור ההתאבדות של הזמר ניק דרייק האגדי.
הוא ניבא את מותו, באיזה שהוא מקום, הראה סימנים, גם במוסיקה שלו. בתאריך 1968 הוציא את האלבום Five Leaves Left, חמש שנים לאחר מכן נמצא מת בחדרו כתוצאה מלקיחת מנת יתר של כדורים אנטי דיכאוניים.

עוד אמן שלא היה מוערך בחייו כי היה כל כך צנוע , ביישן, מופנם, ואחרי מותו, הרבה התחילו להעריך אותו יותר.

מתי נלמד להעריך דברים ולא לקחת אותם כמובן מאליו ?
שימו לב לסימנים. הכל נמצא בפרטים הקטנים.


תוספת חשובה :
צפיתי גם בסדרה, הספר היה חומר רקע, לי,אישית, תמיד חשוב לקרוא את הספר קודם. אבל הסדרה העבירה בי צמרמורת ואפילו בכיתי המון, ומצאתי את עצמי מזדהה עם הדמות, אפילו שידעתי מה סופה, לצפות בזה, זאת חוויה אחרת שונה ועוצמתית בפני עצמה, האינטרפטציה, הביטוי, הפסקול גם מעולה, ואני חושבת שכן בן נוער והורה, כל אדם שאיכפת לו מאנשים דיכאוניים ואובדניים ולא יודע איך לעזור, צריך לראות את זה בעיניים, כי תמונה אחת שווה אלף מילים, הסדרה הזאת פשוט שברה אותי לרסיסים והסעירה אותי עד כלות, כי הסימנים תמיד מתחת לאף, אנשים פשוט מתעלמים מסימני המצוקה.

הצפייה בפרק האחרון הייתה קשה מאוד בשבילי, אבל המסר שווה את זה, אם תוכלו להציל נשמה אחת לפחות. יש כל כך הרבה אנשים בודדים בחוץ, שאף אחד לא שם לב אליהם. ויש אנשים כועסים ונראה שהם רעים ומתנהגים לא יפה, אבל הם הרגישים שמרגישים את הכאב שיש בעולם הזה, הם דווקא אלה שמודעים לעוולות העולם, והם הכנים והאמיתיים, יש הרבה ששמים מסכות ומשחקים משחק, כשאנחנו יודעים שזה עולם שלא קל לחיות בו. והם אלה שצריכים עזרה יותר מכל אחד, אפשר לפאר ולהאדיר ילדים טובים, אבל אין דבר כזה ילדים רעים, ילדים עושים מה שההורים שלהם עושים, לא מה שההורים שלהם אומרים להם לעשות.

תשימו לב.


11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני שנה)
ביקורת טובה על נושא טעון. תודה.
דני בר (לפני שנה)
ביקורת רגישה מאוד ובעלת ערך שמעבר לביקורת גרידא, זוהי בעצם קריאת השכמה לכולנו כיוון שלאתר סימנים כאלה של התאבדות מחייב ערנות גדולה כל הזמן.

סיפור קטן על כך- בשנים האחרונות ליוויתי בהתנדבות קבוצה של בני נוער במשך כמה שנים במסגרת פרויקט שהגה רן פקר ז"ל.
באחד הערבים מישהי מהחניכות העבירה לי מכתב שכתבה סגור במעטפה.
נסעתי משם לעבודה והמכתב נשכח ממני והגעתי אליו רק בבוקר.
זה היה מכתב התאבדות!!!!
התקשרתי בבהלה אל המקום ונאמר לי שאכן היא ניסתה ואושפזה אבל למזלי היא בסדר.
וזה אפילו לא סימן מקדים, זה היה הדבר עצמו.
ואז עולות השאלות על הסימנים שהיו..או לא..
Miaka (לפני שנה)
ביקורת מדהימה וכלכך מדוייקת. במציאות של היום כולם עסוקים רק בעולם הקטן שלהם, ומפספסים את האחר.
לצערי לא תמיד אשר לראות את סימני המצוקה, ולא תמיד אפשר לעשות משהו בנידון.

אני חושבת שהספר הזה הוא ספר חובה לכל בני הנוער שידעו שאנשים הם לא חפצים, שידעו שיש למי לפנות ולבקש עזרה.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ