בדרך כלל כשאני רואה רומן ישראלי אני מעדיפה להתרחק כי מעולם לא הצלחתי להתחבר לאחד טוב ובאמת להאמין לסופר/ת והנה, הונח לפניי 'ימי האהבה' של דריה מעוז והתבקשתי והומלץ לי לקרוא אותו. כך עשיתי.
הרומן מגולל את משולש אדי-אורית עם המטפלת הזוגית שלהם, תמר. אדי ואורית נשואים מזה 20 שנים עם דגנית, ביתם החיילת, אשר נמצאת בתהליכים לעזוב את הבית ולעבור לגור עם בת-זוגתה החדשה. אדי, עורך דין מצליח, שוחה בכסף הנשוי לאורית שהפכה להיות כלום ושום דבר עם השנים בצילו. אורית מגיעה מבית קשה עם אם חד-הורית ו-4 אחים אותם בעצם גידלה ב90% מהזמן, חיה בקשיים כלכליים ובאפס עיסוק בעצמה. כאשר התבגרה, הכירה את אדי שלימים הפך להיות מי שבמקום להיות הבעל שלה, פסיכולוגית מילא את דמות האב החסרה ומי שישליט יד רמה וחסרת מעצורים כלפיה. בעקבות כך אורית מתחילה לפתח בולימיה ואובססיה כלפי אדי ומתחילה לעקוב אחרי חשבונות הבנק שלו, כרטיסי האשראי, שיחות והודעות הטלפון שלו על מנת לתפוס את הרגע בו הוא בוגד בה ולזכות בקלף כלשהו נגדו. אך גם כאשר היא מקבלת לכך הוכחה חותכת הוא מצליח להאשים את השיגעונות שלה ולצאת מזה בשלום.
ואז הוא קובע פגישה עם תמר, מטפלת זוגית במקצועה.
תמר, שעליה נאמר "הסנדלר הולך יחף", גרושה+2 מנסה להגיע לפרק ב' בחייה בכך שיוצאת לדייטים עם גבר כזה או אחר שלא בדיוק מצליחים לספק את האינטלקט שלה ואפילו לא את צרכיה האינטימיים. כאשר היא מתחילה את טיפולה באדי ואורית נפתחים לא רק השדים של הזוג הזה, אלא גם השדים שלה. היא מתחילה להסתבך בפרשה אישית עם גרושה, מסבכת לתוך זה את אדי ומגיעה למצב של חוסר שליטה בחייה האישיים כאשר היא חוצה גבול מאד מאד ברור. תמר נופלת לבור ממנו היא מנסה להציל את אורית ופשוט נשבית בקסמיו של אדי ללא יכולת להבחין בטעויות שלה עצמה, עד לכאוס רציני בחייה.
אחזור לרגע למה שהתחלתי איתו את הסקירה – הבעיה שלי עם רומנים ישראלים. גם כאן נתקלתי בזה. אחרי שנים שבהם נתתי את מלוא ההזדמנות לספר ולא היה ספר שהפסקתי לקרוא גם אם הוא היה נורא בעיניי הגעתי להשלמה עם עצמי לגבי כלל השליש; אם עד שליש הספר הוא לא מוצא חן בעיניי אני מפסיקה לקרוא בו מבלי לחשוב פעמיים. כאן נתקלתי בין הפטיש לסדן. הגעתי לשליש הספר (100 וקצת עמודים) ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כולן עיצבנו אותי, לא ראיתי לאן זה ממשיך ולא ראיתי את משמעות הספר. אבל משהו עדיין משך אותי ואחרי שראיתי שתי ביקורות חיוביות על הספר החלטתי לסיים אותו. מה אני אגיד...? 80% שצדקתי בכך שהמשכתי לקרוא (20% נותרים עדיין בכך שלא היה קורה לי כלום אם גם הייתי מפסיקה...). אומנם העלילה לא התפתחה לכדי טירוף ודרמה מלאת תככים, אבל כן הייתה נגיעה עמוקה יותר בדמויות, במיוחד באלו של תמר ואורית. הדמות הגברית, נרקיסיסטית והאגוצנטרית של אדי התקיימה בין שני עולמות אבל לא חדרה לעמקי נשמתו, אם כי יאמר שזה לצערי. העלילה הסתבכה, הקשרים נשזרו עוד יותר אחד בתוך השני וקיבלנו טלנובלה ישראלית, שדווקא הרגישה די ריאליסטית ואמינה.
אני אוהבת ספרים שגורמים לי להרגיש ביקורתית כלפי הדמויות שלהם והספר הזה הוא אחד מהם. מצאתי את עצמי נגעלת מדמות כזו, כועסת על דמות אחרת ומרגישה רחמים כלפי השלישית ולאו דווקא באופן הברור כלפי מי מהדמויות. הספר הצליח להוציא ממני מחשבה יתרה על החיים בזוגיות ועל בניית משפחה וכיצד זה גם יכול להידרדר בזיק של החלטה לא נכונה. דריה מעוז היא אנתרופולוגית ורואים את זה בעבודה שלה על הספר הזה, שכן יש בו מין חקר ההתנהגות האנושית בסביבת חיים שגרתית, זוגית ומשפחתית והיא בנתה כאן משהו מעניין.
לסיכומו של עניין, הפעם בלעתי את הכובע של עצמי גם אם לא בשלמות ואני חייבת לציין שלמרות שרציתי לזנוח הספר התגלה כהפתעה נעימה ומעניינת. לשיקולכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
