“רבות דובר על יפן, ארץ השמש העולה, פריחת הדובדבן הנעימה, התרבות שנמצאת בכל פינה ובכל אדם, על האוכל והטיולים ובעיקר על כיצד אורח חייהם של היפנים הינו בין המיוחדים שקיימים וסובב סביב הזן, השלווה ועקרונות מדויקים להפליא.

הוצאת 'אסטרולוג' הוציאה ספר זה אשר מאגד בתוכו את מה שהיה נראה לעורכי הספר כפרקי תרבות יפנים בלתי ניתנים להשמטה. ספר כזה, שיר איקיו אחר ועוד סיפור נוסף – כולם חברו להם יחדיו למשהו שהוצג בכריכה האחורית כחובת קריאה לכל מי שתרבות יפן מעניינת ומושכת אותו. בספר ניתן למצוא 'ספר התה', 'התודעה הבלתי כבולה' (אשר מכילה בתוכה עוד מספר יצירות מאת אותו הוגה), קובץ שירי הזן של ריוקן, 'ספר הכר', 'סיפורי אהבה' ועוד.

את יפן ותרבותה גיליתי לעומק בשנתיים האחרונות כאשר התבקשתי, כחלק מהתואר המדעי, לקחת גם שלושה קורסים הנוגעים במדעי הרוח. אז פישפשתי ופישפשתי ומצאתי את עצמי לוקחת קורס אחר קורס של הפרופ' יעקב רז, מומחה לתרבות המזרח בדגש על יפן. במשך שנתיים, מחוץ לתואר שלי, למדתי איתו על יפן עצמה, על תרבות התה, על זן וההיסטוריה שהובילה לכך ובעיקר למדתי להתאהב בתרבות המזרח. אוחח כמה רבה הייתה קנאתי כאשר בן הזוג שלי עזב לשבוע ליפן כחלק מהמחקר שלו וחייתי דרך התמונות והסיפורים שלו את הריחות של השווקים והאוכל, את המקדשים והתרבות היפנית הקשוחה במיטבה.

ספרים וסרטים על יפן עוד קראתי וראיתי לפני השנתיים הללו. סופרים יפנים וספרי זן עוד קרצו לי הרבה לפני וכחלק מכך ובתוספת הקורסים שלקחתי יצא לי להיחשף ליצירות כאלה ואחרות שבאמת מעבירות את התחושות הנכונות על האזור והתרבות. כמה גדולה הייתה האכזבה שלי כשהבנתי שאף אחת מיצירות ההגות, שבעיניי ובעיני חוקרי תרבות רבים אחרים הינם חשובים לאין ערוך לתרבות היפנית, לא מצאו את דרכם לספר הזה.

אינני מתיימרת להיות מבינת עניין וגאון בנושאי יפן ותרבותה. בטח שלא שמה את עצמי במקום של ביקורת על 'ספר התה' או כל יצירה שנחשבת כמופת – לא על כך הביקורת. הביקורת שלי היא על כך שהספר הזה לא עבד מבחינתי. לא ברור לי האם מדובר בהליך התרגום שגרם לקסם של אותן היצירות ללכת לאיבוד, או בין אם הסדר של היצירות לא היה במקום; אבל אני חייבת לומר שלא צלחתי את החיבור. לרעתי, הספר היה מורכב מיצירות שונות מה שגרר אותי מיצירה ליצירה ולא יכולתי פשוט להפסיק באמצע ולומר די, הספר לא טוב. אבל עם כל יצירה שעברה הרגשתי שאני מאבדת את הרצון שלי להמשיך לקרוא. מה שכן עבד לטובתי זה שהיו את שירי הזן שאהבתי מאד שהעבירו לי את הזמן בנעימים ומידי פעם פרק כזה או אחר שהצליח לצוד את מוחי ולהשאיר אותי בmood של קריאה, אבל לא לאורך זמן. מצאתי עצמי נגררת ומתחילה לקרוא ספרים אחרים או מעדיפה אפילו לא לקרוא במהלך נסיעה רק כי הכתבים שיעממו אותי.

בלב כבד אני נאלצת לא להמליץ על הספר. בטח לאנשים שלא יצא להם לקרוא יצירות יפניות ומתכננים על הספר הזה כחשיפה ראשונית לתרבות. אפשרי כי היצירות שכלולות בספר יהיו הרבה יותר טובות בתרגום שונה (בטח שביפנית, אבל מי מאיתנו קורא יפנית שוטפת...?) אז חבל לבזבז את הזמן על הניסיון להתחבר אליהן דרך האסופה הזו.

מעבר לכך, מי שעוד לא נחשף ומי שעוד לא נתן את ליבו למזרח אני ממליצה לכם לעשות חיפוש בחברנו האהוב גוגל ולמצוא את כל הטוב שקיים בארץ היפה הזו ובכל מה שמסתתר בה, או יותר טוב מכך, לקפוץ לספרייה הקרובה לביתכם ולחפש ספרים הקשורים לכך על מנת שתוכלו להנות מהיופי בעצמכם.”