מאז שהתחלתי לסקור ספרים אי שם לפני 4 שנים בערך התרגלתי לעובדה, שלעיתים, אני מקבלת ספרים של סופרים בעלי שם דבר בספרות, שלי, לצערי, לא יצא לקרוא את כתביהם עד אותו רגע. לרוב זה נותן לי יתרון של פרספקטיבה אובייקטיבית, בה אני לא מושפעת מספריו/ה הקודמים של הסופר/ת (לא לחיוב ולא לשלילה) ואני באמת קוראת ספר במצב של 'טאבולה ראסה'.
פול אוסטר בשבילי נכנס לקטגוריה הזו. כאמור, סופר בעל שם, בעל ספרים מוכרים שאף תורגמו בהוצאת 'עם עובד' שנים לפני שפישרית כמוני הגיעה לסקור ספרים. ועם זאת, הנה הגעתי אני וקיבלתי לידי את הספר הזה – 'מסעות בחדר הכתיבה'; שם מבטיח, כריכה בטוב טעם ותקציר מסקרן מאד. אוי כמה מרה הייתה הגלולה!
בערך שבועיים לסיים ספר של 140 עמודים. לא היה ולא נברא במחוזותיי עד כה. בתחילה הייתי בטוחה שהבעיה טמונה בי ונגרמת כתוצאה מלחץ כלשהו בחיי, מפאת חוסר זמן וכו'. לצערי נוכחתי לגלות שהאשמה הבלעדית הינה של הספר ואוסיף ואומר של הסופר בכבודו ובעצמו.
אצטט מהכריכה האחורית: "איש זקן מתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו רק חפצים מעטים. הוא אינו יודע מי הוא ואינו זוכר כמעט דבר..." – מבטיח, נכון? אותו איש זקן, שכונה 'מר בלנק' מתעורר לו לעולם בו הוא לא בטוח מי הוא והיכן הוא נמצא ובטח שלא מדוע. הוא מוצא חבילה של דפים כתובים ומספר תמונות. הכל נראה מאד מותח ומעניין עד לרגע בו מבינים שהדמות שיטחית, אין סביבה שום סיפור אמיתי או מספק ולא ניכרת שום תחושה של התקדמות בעלילה. מעבר לחוסר העלילה הדמות של האיש הזקן הזה, של מר בלנק, הצליחה כל כך להגעיל אותי שמצאתי את עצמי קוראת וכועסת; הוא מתואר כזקן טרחן, מטריד מינית את המטפלות שלו ועוד כהנה וכהנה דברים לא נעימים שהורידו את ההנאה שלי מהספר פלאים.
אך יש כאן כביכול קוריוז. אוסטר כתב ב140 עמודיו של הספר "סיפור על סיפור" ובמובן הכי שטחי שיכול להיות. הוא אפילו סוגר את מקצת דפיו האחרונים של הספר עם תחילתו, מילה במילה. לפני שתשלפו אקדחים לכיווני - זהו לא ספוילר, כי אין כאן על מה לעשות ספוילר. אין עלילה. וזו נקודה שהצליחה להכעיס אותי מאד. אומנם הספר קצר, אבל חוסר ההתקדמות והקצב הנסחב גרמו לי להתענות על הרגעים בהם קראתי את הספר שכן ברגע שאין קו עלילה שמקדם אותך ואתה מרגיש שאתה דורך במקום אתה יכול לחוות תסכול נוראי וזה מה שקרה לי.
ההרגשה שלי בסיום קריאתו של הספר הייתה שאוסטר כל כך סומך על כך שקוראיו הנאמנים יקנו באופן עיוור כל ספר שהוא יוציא לאור שהוא החליט להוציא ספר שכנראה כתב בעת מחסום כתיבה כזה או אחר. וזה עבד לו. זה עבד לו בעיקר משום שמבדיקה אקראית שלי ביקורות על הספר מתחלקות לשני הקצוות – אלו שנמנים עם קוראים כמוני ואלו שחשבו שמדובר בעוד ספר מצוין של אוסטר וגאונותו.
ולכן... כשאתם מסתכלים על הביקורת שלי, של מי שלא נחשבת קוראת ותיקה שלו, אתם יכולים לקחת את זה לשני צדדים: האחד, להקשיב לי ולביקורת התמימה שלי על סופר שאינני מחזיקה לו שום חסד נעורים (לא שהיה מגיע לו עם הספר הזה) או מצד שני לומר "מה היא מבינה בכלל", לקרוא עוד ביקורות נוספות ולעשות לעצמכם חשק להבין על מה הסאגה וכך לתת לספר את ההזדמנות שכנראה מגיעה לו.
כן, אומנם אני לא התחברתי לספר כלל ועיקר אך יש בי את הכבוד המינימלי לתת לסופר ולכתיבתו ואף לקוראים אחרים שלו שכן חיבבו. לשיקולכם בלבד והורידו נא ממני כל אחריות על החלטתכם עם ספר זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
