ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר טוב

---

היה לי קצת קשה לכתוב ביקורת על הספר הזה.
(קצת אריאל? קצת?)
טוב. קצת הרבה.
(קצת הרבה? אל תשקרי לעצמך)
טוב, הרבה מאוד. והוכחה היא שאני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ובאתי לכתוב ביקורת (ולא הצלחתי, כי אני כושלת) הדף של העמוד היה ריק.
ר-י-ק.
תאמינו או לא, מכל סימניה, אני הייתי הראשונה לכתוב ביקורת על הספר הזה.
הראשונה! כן, אני, אריאל הקטנה. ולא בת הים.
אז תמותו כולכם.
(לא, אל תמותו. אני יודעת שעל זה הספר מדבר, אבל בבקשה אל תמותו. אני בסך הכל מחבבת אתכם. באמת לא התכוונתי.)
ועכשיו *שמה משקפיים* רצינות.

למי שלא הבין עד עכשיו מהביקורות המקסימות שנכתבו על הספר, הספר מדבר על האנה. כן, קליי הוא כביכול הדמות הראשית, אבל הספר מדבר על האנה. על חלק קטן מהחיים שלה, על התדרדרות פתאומית שמתחילה מנשיקה ראשונה, דרך מסכת שמועות שרשימה אחת, למראית עין משעשעת ולא מזיקה, גורמת. אירוע גורר לאירוע שגורר לעוד אחד ולבסוף לזה שממנו אי אפשר לחזור.
האנה התאבדה. קליי הוא זה שמקבל ערימה של קלטות על מפתן הבית שלו. קלטת אחר קלטת האנה מספרת את הסיפור שלה, את האנשים שהיו חלק ממנו; את מה שהוביל להתאבדותה, עליהם, על האנשים שבקלטת, היא מטילה את האשמה, ומבטיחה שהם ישמעו את כל הסיפור במלואו, ואת החלק שלהם בו.
הרעיון כשלעצמו, מזעזע וחולני. אבל באיזשהו מקום יכולתי להבין את הצורך הזה. הצורך לספר לאנשים למה. לדאוג שהם יבינו. שהם ידעו מה הם עשו ולמה הם גרמו. ויותר מכל, שדבר כזה, לעולם לא יקרה שוב.

ברהיטות האנה מספרת את הסיפור שלה, בהשלמה. האנה היא דמות שקשה לא להתחבר אליה, לא להזדהות, לא לייחל לסוף שונה עבור דמות כל כך אהובה. היא מודעת לעצמה, היא מקשרת את כל הפרטים בעדינות רבה, טווה את הסיפור באנושיות. והסיפור שלה כל כך נוגע ללב- אתה רק רוצה לחבק אותה. היא מדברת גם על רגעים קטנים בחיים שלנו, אלא שבהם צריכים להיות רציניים אבל לא מצליחים (כמוני, למשל, בביקורת הזאת. אני באמת לא מצליחה לא להכניס איזשהו בדיחה אחת בכל ביקורת. גם אם היא ממש גרועה. יש לי הומור נורא)
הספר נושא איתו מטען רגשי כבר ועוסק בנושא טעון כל כך- ולמרות שאני יכולה להכין כאן רשימה של פגמים, כמו זה שקליי הוא דמות מושלמת מידי, הספר לא לגמרי בשל והוא עוד די בוסרי (אבל זה רומן ראשון, זה הגיוני) הם פשוט נעלמים במהלך הקריאה. כי האנושיות שולטת בספר הזה, בניגוד לכל ספרי הנוער האחרונים, שם שולטת בעיקר הפנטזיה. הספר שם דגש ברור על רגש, על מציאות כאובה.

הספר הזה עזר לי, כי לא פעם תהיתי למה. למה אנשים מתאבדים. למה אנשים חושבים על זה בכלל. למה יש בני נוער שרוצים לסיים את החיים שלהם, כל כך מהר, לפני שהם הספיקו לעשות משהו, ויש עתיד שלם שמחכה להם וכל כך הרבה דברים שאפשר עוד לשנות.
כן, אני אלופת העולם בלשאול שאלות.
תמיד סברתי שהחיים הם מתנה, ואני עדיין חושבת ככה, גם לאחר הקריאה בספר. אני לא אדם אובדני ולעולם לא הייתי, אבל הספר הזה עזר לי לענות על השאלה למה. הסיפור הזה, שיכל לקרות וקרה לכל כך הרבה אנשים, לכל אחד בצורה קצת אחרת, הוא זה שהסביר לי למה. למה דברים כאלה עלולים לקרות.
בסיפור של האנה יש את אלו ששמים לב למצבה הנפשי, ובוחרים להתעלם. כי מישהו אחר יכול לעשות את העבודה. כי זה לא עניינו. כי אולי אנחנו טועים.
אבל מה אם אנחנו לא טועים? מה אם הטעות שלנו פירושה איבוד חיי אדם?
האנה שולחת אותות אזהרה לכל עבר. החל מפתק בשיעור שמודה על מצבה ועד למצב מעורער לחלוטין. ואף אחד לא שם לב. לא, אנשים שמים לב, אבל בוחרים להתעלם.
וזה מה שאני לוקחת מהספר הזה. ואני חושבת שזה מה שהסופר רצה שכל אחד יקח, בין אם הוא אהב או לא אהב את הספר. אסור להתעלם מהאותות האלה, וכפי שהקיסרית אמרה ואני מסכימה איתה- ובמיוחד בספר המיוחד הזה, הוא שאדם שנמצא במצב הזה לא באמת רוצה למות. הוא רק רוצה שיצילו אותו.
אבל את האנה לא הצילו, וכמוה יש עוד אלפי אנשים שלא הצליחו להציל. ועכשיו הכוח טמון בנו, אולי אנחנו יכולים להציל אנשים אחרים, אפילו במחווה הכי בסיסית. אסור לנו להתעלם.
הסוף של הספר מלא תקווה לשינוי. למקום בו אנשים יבחרו לא להתעלם מאותות האזהרה החוזרים ונשנים, למקום בו אנשים יפסיקו לפגוע אחד בשני בצורה איומה כזאת.
אני מקווה שבאמת נצליח להגיע אליו. ואולי בעזרת הספר הזה, נצליח קצת יותר.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על 13 סיבות