“הספר מורכב משני סיפורים, סיפור בתוך סיפור. שניהם לא גמורים ולא ברור במיוחד מה פול אוסטר מנסה להעביר לנו.
הספר מתחיל כאילו והיה סצנה מסרטי המסור.
יש חדר לא גדול במיוחד ובחדר ישנו איש מבוגר, מר בלנק שמו. למר בלנק אין מושג מתי או איך הגיע לחדר. בחדר יש מצלמה ומיקרופונים שמתעדים כל תנועה וצליל שנעשים בפנים. בחדר יש גם שולחן כתיבה ועליו עשרות תמונות וכתבי יד. אל החדר נכנסים מידי יום אנשים הקשורים למר בלנק, או שאולי לא, חלקם גם מופיעים בתמונות שעל שולחן הכתיבה ומר בלנק מתקשה להתאים שמות לפרצופים. הסבירות היא שכנראה עבד איתם מתישהו במהלך חייו ואף יותר, היה אחראי לגורלם. הוא עובר סדרת טיפולים ובאמת לא ברור איזה תפקיד הוא משחק.
על שולחן הכתיבה נמצאים כתבי יד שמר בלנק קורא מידי יום ושם הוא נחשף לסיפור אחר, ברגעים מסוימים הנחתי שמדובר בעולם דיסטופי כלשהו שהמציאות כבר לא כמו שהכרנו. הסיפור מתרחש באיזור מסוים, בדיוני, ושם מתנהלים קרבות על שליטה באיזור ועל כח. הראשונה, פדרציה שלפני שהפכה לפדרציה היתה גופים נפרדים, ממלכות נפרדות שחברו יחד כנגד אויב משותף והקבוצה השניה, הפרמיטיבים שגם הם היו שבטים בודדים ששילבו כוחות. בכל פיסת מידע שמר בלנק קורא הוא מגלה עוד ועוד שמות ואירועים שקרו, תככים בגידות ומזימות, סוכנים כפולים, מלחמות ומוות.
מוטיב הדלת חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים. מר בלנק תוהה אם אסיר הוא בחדרו או שמא יש באפשרותו לקום ולצאת כאוות נפשו, האם הדלת נעולה? ולמה הוא לא קם לבדוק את מצב הדלת במקום לחכות למבקרים נוספים שיגיעו ואולי יבהירו לו אחת ולתמיד מה קורה. כך בדיוק הרגשתי במהלך הקריאה, בשלבים מסוימים חשבתי לעצור הכל ולגשת אל הדלת, לפתוח אותה ופשוט לצאת. הרגיש לי שאני עומד בפני יצירה לא גמורה וזה לא מתקדם לשום מקום אך בכל פעם חשבתי "רגע, אולי עכשיו הכל יתחבר".
באחת הסצנות בהן מר בלנק יושב וקורא כתב יד שמצא על שולחנו הוא מתעצבן ולא מבין איפה ההיגיון בסיפור מבולגן כל כך, הרי מהמקום שממנו הוא הגיע לסיפורים יש התחלה אמצע וסוף. כך בדיוק חשתי במהלך הקריאה. התחלה יש, התחלה טובה ומותחת שכבר מהרגע ראשון שובה אותך ומעלה אינספור שאלות. מי זה הזקן הזה? הוא עובד מדינה? הוא סוכן חשאי כלשהו? הוא אסיר בבית כלא? במוסד טיפולי? באיזו תקופת זמן הסיפור מתרחש? אבל אמצע וסוף? לא בטוח בכלל שקיימים.
מה אהבתי? הרעיונות בספר טובים. בכל זאת מדובר בפול אוסטר והעלילה, עם כל האי-ודאות, מרתקת. לא יכלתי להפסיק לקרוא. העלילה מלווה בהומור טוב, תיאורים משעשעים והאמת? את הזקן אהבתי.
כנראה שזאת הגדולה של אוסטר, אחת מיני רבות בכל אופן, גם כשאין היגיון ולא ברור מה הוא רוצה קשה לעצור.
אוה, את הכריכה גם אהבתי. נוסטלגי משהו, זכרונות ילדות.
מה לא אהבתי? את האי ודאות, החוסר היגיון והבלבול. תהיה החלטי בבקשה, או שאתה מסתיר מאיתנו פרטי עלילה ולאט לאט חושף בפנינו חלק פה וחלק שם שבעזרתם התמונה מתבהרת באופן הגיוני, מה שלא קורה בספר, או שאתה משאיר אותנו באי ודאות ובכל זאת יוצר עלילה הגיונית ומסודרת מה שגם לא קורה בספר. מאוד מבלבל.
כנראה שפול אוסטר סומך על הקוראים שלו ומצפה מהם להפעיל את הגלגלים ואולי לבנות את העלילה לבד. הספר קצר ומעבר לכתיבה יפה ועלילה עם גרעין בסיס טוב, שבקלות אפשר להפוך לרומן דיסטופי משוגע, לא הבנתי יותר מידי. לא מדובר בבזבוז זמן מוחלט אך ללא ספק יש ספרים אחרים שלו שהייתי ממליץ לקרוא לפני.
לקרוא או לא לקרוא, את ההחלטה אשאיר לכם.”
