ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל
ספר מעולה

---

את הספר קניתי בשבוע הספר של 2008, בערך דקה אחרי שיצא מהתנור. ציפיתי לו עוד חודשים קודם כשבכל הפרומואים הספרותיים סיפרו על תרגומו המתקדם של רומן צרפתי עב כרס המגולל את קורותיו של קצין נאצי בזמן מלחמת העולם השנייה. הפולמוס התחיל עוד לפני שהוא יצא וכשקניתי אותו עדיין לא צירפו אליו את החוברת הקטנה שמתמצתת, כך הבנתי, את הוויכוח סביבו. אבל כל אותו זמן זה היה קצת כבד עליי. גם עם כל היומרה שבי לא הייתי מוכן עדיין בגיל שבע עשרה להתמודד עם מקס אואה. אז הספר שכב בשקט בארון כמו יין צייתן, ארבע שנים חיכה שאדונו העצל ימצא זמן לקרוא אותו בין שבת אחת בבסיס לשבת האחרת.

למי שעוד לא יצא להכיר, אתקצר ואמליץ:
הספר מגולל בגוף ראשון את עלילותיו של מקס אואה, קצין מנהלתי בצבא הנאצי. בפתיחה מציג מקס את עצמו, שנים רבות אחרי סוף המלחמה. בעל מפעל תחרה בצרפת, נשוי ובעל משפחה. הוא מתחייב להציג את הסיפור שלו בכנות המרבית, לא להתייפייף, ומעל הכל להוכיח שהנאצים הם ככל האנשים, שהרוע בנאלי, שזה לא פרדוקסלי שהוא היה גם נאצי וגם הומוסקסואל.
ואז הוא מתחיל לספר את סיפורו, עקב בצד אגודל. ראשית, אוקראינה- איינזצגרופן, באבי יאר. ומשם, בצעדים מדודים ומנומקים- לקווקז, לסטלינגרד, לפולין ובעיקר לברלין המופגזת. הכתיבה ריאליסטית והטון מתכתי, גדוש בשמות המקוריים של הדרגות הנאציות (אוברשטרומבאנפיהרר, נניח). התוצאה מהפנטת. מעת לעת ישנן זוועות, בין אם אלה חלומות על טביעה בצואה ובין אם אלה תיאורים של רצח המוני, ויש שיאמרו שהן בעלת גוון פורנוגרפי חשוד, אבל אני לא רואה את זאת כך.
הספר מומלץ בחום, אבל לא למי שמחפש 'ספר שואה'. כפי שנאמר פה גם לפני לא מדובר בספר שואה (ההופעות היהודיות קצרות מאוד ובהתחשב ברוחב היריעה תופסות אחוז קטן), אלא יותר בספר אודות מלחמת העולם השנייה, ואולי גם זה לא העיקר. לא אוכל לנסות לדבר על עיקר הספר בלי לפרט יותר, וכאן הסקירה תגלוש לספוילרים. אבל המלצה קטנה למי שמתכנן לקרוא: הקפידו לקרוא את הספר ברצף- הפסקות קריאה לא מבטיחות שתשובו אליו, וחבל. ולמי שיעז לקחת עליו את הספר הזה מובטחת חוויה ספרותית מהמעלה הראשונה.

ואם לפרט...
החוויה מתחילה בכריכה הקשה: כן, גם בימים של הספרים הדיגיטליים והקינדל יש לכריכה קשה השפעה. ואחרי הכריכה יש את תשע מאות העמודים: ספר שמכביד על היד ומאמץ את שורש האמה גורם לך לכבד אותו. ולבסוף עיצוב העטיפה: נו מה תגידו, בלי אף תמונה מלאת משמעת מIMAGEBANK. הכל כמעט ממלכתי ומאוד פשוט, כאילו הספר נושא עליו פתקית שמבקשת "קרא אותי". יש שיאמרו שזה נגוע ביומרה, אבל כל עוד היומרה מוכיחה את עצמה אז אני שמח. ולבסוף: לפני שאני מתחיל לקרוא ספר חדש יש לי מנהג לעלעל בין דפיו ולראות איך הטקסט מפוזר. וכאן ציפתה לי, קורא עצל, הפתעה לא נעימה: הטקסט צפוף, הפסקאות ארוכות, ובסך הכל תשע מאות העמודים מחולקים לשישה פרקים. על כן הקריאה בו נדחתה למשך שנים, אבל כשהדבר קרה סוף סוף מצאתי את עצמי לכוד בין הדפים הצפופים בלי כוונה לצאת. כלוא מרצון. עד עכשיו אני סבור שלצפיפות ולגודש יש מהות היפנוטית, כזאת שמשעבדת לעצמה את גלי המוח ועושה בהם כרצונם.

מקס אואה פותח:
"אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איזה זה קרה. אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת. אמת זה סיפור קודר, אבל גם מאלף- ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכל קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. בנוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמו שזה נוגע לכם". לכן, באתי סקפטי. אני יודע, שמעתי, הרוע בנאלי, כל אחד יכול, בסך הכל פקודות, תקופה מטורפת. דעתי הרשמית בעניין היא שהאדם רע מנעוריו אבל על כל בחירה במעשה שנוגע ברע מוחלט עליו למצות את הדין. אם זאת האג'נדה שמקס אואה מתכוון לקדם, כך סברתי בתחילה, לא צפוי לי כאן חידוש. אני יודע שהנאצים היו ככל האדם ואפילו הרחיקו בנימוסיהם ותרבותם. אבל אז מקסימיליאן שלנו הניח מוקש: קורא יקר, אני הומוסקסואל, וזה כמעט כמו להגיד אני נאצי יהודי. וזה היה ברור, מקסימיליאן לא בא להוכיח שהרוע בנאלי. לא. יש לו כוונות אחרות שם, במוחו הפצוע. הרי מדובר בשאחרזאדה מנוולת ומשוגעת במיוחד.

כאמור, הכתיבה מכנית מאוד. מקס מפרט כל צעד וכל שעל בשירותו בצבא הנאצי. כל מסמך, כל דיון, כל יריה, כל סיוט, כל שיחה עם כל מכר, כל משגל, כל טיול, כל מרק דלוח וכל ארוחה מושחתת, כל דרגה וכל מעיל, כל הפצצה וכל טיח שנופל מהתקרה. התוצאה חונקת. חונקת מרוב פרטים, חונקת מרוב היסטוריה, חונקת מרוב ביורוקרטיה. ואז החנק ממכר ושוטף את המוח. מדובר בהליך זדוני שאני יכול להעיד על עצמי, לא בלי בושה, ששינה לכמה רגעים את המבט שלי על המכונה הנאצית. הרי הפכתי לבורג, אתם מוכרחים להבין, שטף הפרטים והדוחות והדרגות והמראות והיבהובם החיוור של היהודים, הפיכתם לפרטים בדו"ח משל היו שקלים בבורסה... מרוב פרטים ומכניות הכל התמלא חיוניות, אני מנסה להסביר ולא מצליח, המבט מתוך המכונה הנאצית בוצע בחיות מדהימה. עליי המניפולציה עבדה. אבל מה היה הרווח שלה?

הייתה תהיה אחת שהעסיקה אותי - מה אם אני הייתי חייל נאצי. התשובה היתה אותה אחת כתמיד - ייתכן והייתי לוקח חלק בקטן וממלא את הפקודות הבלתי חוקיות בעליל כהוויתן, אבל אני מאוד מקווה שחוש הצדק היה מונע ממני, או לפחות נותן לי כגמולי. מקומו של הדיון בשאלות כאלה ואחרות לא בסקירה על הספר אבל זה כן דוגמה למה שספר טוב יכול לעורר. ושלא לדבר על האינפורמציה הרבה שבתול מלחמת העולם השנייה כמוני קיבל מדפיו הרבים. לחלוטין מדובר בסיפתח.

והיו עוד תהיות - אמנותיות בעיקרן. תחילה באשר לפורנו והפרשות, ולאחר מכן תהיות על חלומות וגילוי עריות, דמיון ומציאות, ובשלבים מאוחרים הרבה יותר - האם הריאליזם מהתל בכולנו, ואם חזיון אחד של ספינת אוויר יוגדר כשקר מוחלט אז מדוע לא יוגדרו ככאלה גם מחנות הריכוז והמוות. הטירוף של התקופה ההיא משתלט על מבטו הדוקומנטרי של אואה ומנצל את הכורח של הקוראים להאמין לפרישתו של קרנבל ספרותי גדול, בו היטלר, מוות, ילדים, הזיות והפרשות, גילוי עריות ואוננות, רציחות והפגזות, גופות ונופים פסטורלים, חוקרים סהרוריים ודיונים מלומדים אוחזים כולם יד ביד ולא מאפשרים להבדיל את ההיגיון מהשיגעון, את היופי מהכיעור, את האמת מהבדיה. ועל הכל מנצח ביד אמן לא ג'ונתן ליטל אלא מקס אואה, ישות עצמאית לחלוטין שלקחה לה סופר צרפתי כדי שיכתוב את סיפורה.

ואם זה נראה לכם מוגזם, כלומר מוגזם לבטל סופר בטענה שדווקא הגיבור שבדה הוא האמיתי מבין השניים, אז תנו מבט בתפארת הסיום- פאר הטירוף, שיאה של היצירה. קרנבל המלחמה יוצא משליטה והקרקס כולו מתמוטט. החיות בורחות, הרוסים באים, מקס מפסיק לברוח.

יש לי דחף להפסיק את הביקורת כאן. אשמח לדון עליו בהרחבה עם מי שירצה

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על נוטות החסד