ביקורת ספרותית על דיו חיוור - פרוזה # מאת הרלן קובן
ספר טוב

---

והנה אני פה, ישובה עם ברכיים שלובות על הכורסא הירוקה המאובקצת והישנה שיש לי בחדר, שכל כך נוחה לקריאה. אני בעמוד האחרון, 446, פעורת פה, מחפשת המשך כלשהו אבל אני רואה רק את חותם הספרייה.

***
הכל התחיל ביום תמים אחד כשאני ואבא שלי הלכנו לספרייה הציבורית שאני כל כך שונאת. אני חפרתי לאבא שלי על זה שאין שם ספרים מעניינים או ספרים שאין לי ולא קראתי, ושזה מחרפן אותי שיש שם מבחר רב יותר של ספרים ברוסית מאשר ספרים בעברית טובים באמת. התערבתי איתו על 20 ש"ח שאין שם את 3 הספרים שאני רוצה לקרוא בדחיפות, 'הילדה בסוודר הירוק', 'אני כריסטיאנה פ' ו- 'יצורים יפהפיים'. ולא היו אותם שם, והספרנית הרוסייה ההיא אמרה לי 'לא' ברוסית ופנתה לאבא שלי, ואני אומרת לכם, אני חושבת שהיא מנסה להתחיל איתו. והוא נשוי והכל. מבחיל. בחרתי את 'הסיפורים המפחידים ביותר בעולם' בלית ברירה, שרק מהשם נשמע שזה בכלל לא מקורי או משהו. כן, אז אם כבר, אל תקראו אותו, לא גרם לי לשקשק או משהו. ובחזרה ל'דיו חיוור'. טוב, נוו, אני מודה, לא הייתי שמה לב אליו אם לא הייתי רואה שהוא עומד ליפול מהמדפים המאובקים עד רמה של בכי (לפחות לתולעות ספרים כמוני), אבל מחובתי להחזיר את הספר למקום ולוודא שהוא לא על סף קריסה, לא? אני פונה למדף ו, יאי! הרלן קובן! התרגשות! הרלן קובן השאיר אצלי רושם ממש ממש (X8) טוב אחרי שאני קראתי את 'יער', אז לקחתי גם אותו. חזרתי הבייתה, קניתי שוקולד ואוראו עם ה-20 שקל שקבלתי, והתיישבתי לקרוא.

***

אני חייבת לציין שזו משימה לא קלה לקרוא ספר ולא סתם לבהות במילים המודפסות כשאת מנסה להתעלם מכמות האבק האדירה שנכנסה לחדר בגלל השיפוצים שיש לי עכשיו בבית. שלא לדבר על הרעש. לא קל. אני אתחיל לשבח את הספר בזה שאני אומר שהוא גרם לי לשכוח מכל ההסחות דעת.
וזה השלב שאני שמה את האצבע בפה, מתבוננת בספר הנ"ל שמולי, וחושבת על התגובות החלוקות שיש על הספרים של קובן. יש את האנשים שאהבו את הספרים שלו, ויש את אלו שלא. בבווהההוווההוו, אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את הספרים שלו. הרי העלילה כל כך משוכללת ומתוחכמת, כל פרט חשוב.
שנתחיל בפרוט על העלילה? כן, נראה לי שזה רעיון טוב.
זה הספר השלישי של הרלן קובן שאני קראתי, ויש לי את התחושה הזו שהרלן קובן בא לביקור חודשי בתחנת המשטרה, מבקש כוס קפה ואומר לניצב לרסון או משהו, 'מה קורה? יש איזשהם פרשות מוזרות ולגמרי מעניינות ומסתוריות שקרו השבוע?' ניצב לרסון ממלמל משהו שנשמע כמו 'ננממ, תחפש בתיקים האלו שם מימין.” קובן מחטט ומזמזם לעצו מנגינה עליזה ולגמרי לא במקום, ומוצא משהו. 'הוו! אסון בקונצרט של להקת ג'ימי X בבוסטון!! על זה אני יכול לכתוב סיפור קטנטן באורך של 446 עמודים! למה לא?” ואז הוא לוקח את התיק ותווה את העלילה. ואני יודעת שזה לגמרי לא הגיוני והזוי, אבל זו ההרגשה שנוצרת. ואני חיפשתי אפילו את המילים 'אסון בבוסטון' בגוגל, והתוצאות היו בנוגע לפיגוע המחריד והנורא ההוא בבוסטון לפני כמה ימים. טרוריסטים הם עם %^#&*@, מסכימים איתי?

אין לי מושג מאיפה קובן הביא את העלילה המעולה הזו, שמקיפה את הרעיון מכל הכיוונים, אבל הוא גאון, כי לא כל הסופרים מספקים פתרון גאוני כל כך לבעיה מורכבת כל כך.
ברוב ספרי המתח שקראתי יש רק שיא אחד בעלילה, פה נראה שיש כמעט בכל פרק שיא שעוצר את הנשימה לרגע. בום טראח.
נקסט- דמויות.
מה שאני אוהבת בקובן, זה שהוא מקיף את הדמויות ומספר ומרחיב עליהם גם אם יש רק כמה עמודים מסכנים בהם אור הזרקורים מכוון עליהם. למשל, על הסיפור של רוקי קונוול מנקודת המבט שלו יש רק פרק אחד. כבר אני מעריכה אותו על החיים רבי התהפוכות שלו, על התקוות שעדיין נשארו. על המחשבה האחרונה שלו לפניי מותו, שמה של האקסית שלו. מתוק. שרלין דמות יותר מרכזית. אני מעריצה אותה על האומץ שלה. ו... גרייס! הדמות האהובה עליי בספר. מחושבת ומתוחכמת, גיבורה אמיתית, אמיצה וחכמה ויש לה את האישיות שאני הייתי רוצה לקבל כשאהיה גדולה. וג'ק. ג'ק, הבעל הנאמן והאהוב והאב המסור. שמת, הקריב את שארית כוחותיו למען גרייס, אשתו. אני בכיתי כשהוא מת. וזה עדיין כואב לי, אז אני לא אפרט יותר לגביו, ואסכם באמירה שהוא דמות מדהימה.
אז- עלילה- יש.
דמויות- יש.
כתיבה- אין :'(

כתיבה מדהימה, גדושה במחשבות ובניסוחים טובים, תיאורים מפורטים שלא מכבידים על הקורא.
יש גם הרבה נקודות למחשבה בספר. האם תמיד חשוב לדעת את האמת, או שלפעמים כדאי להניח לעניין? ועוד ועוד ועוד.

אני אסיים בעובדה שהספרים של הרלן קובן מעודדים אותי ומדרבנים אותי לכתיבה יותר מתוחכמת, לספק לקוראים את העלילה המשוכללת והמקורית והמורכבת ביותר שיש.

מומלץ (:

» ביקורות נוספות של Rowan Jin
» ביקורות נוספות על דיו חיוור - פרוזה #