ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

הביקורת מכילה ספויילרים, היא מכוונת יותר לאלה שהם אחרי קריאת הספר ורוצים לדון בו. היא נכתבה אחרי שקראתי את כל הביקורות הקיימות ורציתי להוסיף משהו משלי שלא נאמר.
לקרוא את הספר הזה יכול להיות משול למשחק במכונת מזל. כשנגמר הספר, נגמר המשחק.
יש שקט של כמה דקות ואחר כך ברעש גדול נופלים וזורמים אסימונים למכביר ואתה מבין שכל זה -הייתה לו כוונה. ואני חושבת שבגלל זה תיארו אותו "כמעט גאוני".
ואלה האסימונים שנפלו לי:
הייזל כל כך רצתה לדעת האם איש הצבעונים ההולנדי היה נוכל?
פטר ואן האוטן מזכיר לי איש צבעונים הולנדי. הוא לא היה נוכל, הוא היה רק אבא שאיבד את ביתו בת ה 8 בגלל סרטן. היא מתמודדת עם השאלה מה יקרה לאבא שלה אם היא תלך? ויש לה מושג כי הוא אמר לה שזה קצת כמו שהיא אהבה את גאס.
ומה קרה לאמא של אנה מכאב מלכותי? הייזל רצתה לדעת כי היא הזדהתה עם אנה, אנה זאת הייזל והייזל זאת אנה. מה יקרה לאמה של הייזל עצמה אחרי שהיא תלך? אמא תהפוך למנחת סדנאות כמו זו שבה הכירו גאס והייזל. זה מרגיע אותה, הידיעה שלאמה יש חיים אחרי מותה.
וגאס שרצה משמעות לחייו ורצה להציל ילדים בסוף הצליח לעשות זאת. הוא הציל את הייזל כי הוא נתן לה אהבה שהייתה אינסוף קצר והוא הגשים את המשאלה הכי גדולה שלה והיא לדעת את סוף הסיפור.
ואנה פרנק היא דוגמא לילדה שגם לא היה לה סיכוי מראש.
והיא כתבה. והסיפור שלה נשאר אחריה. היא זכתה להיזכר. היא זכתה לאינסוף.
זה שיר הלל לכתיבה. אנחנו נאחזים בכתיבה ובכתוב.
כמו ארבעת הדפים שנותרו מגאס אחרי מותו.
זה סיפור על סיפור בתוך סיפור שבו הכל קשור להכל, תא מוליד תא, כמו שפטר ואן האוטן אומר בסוף.
תא מוליד תא זה גם הסרטן עצמו.
תא מוליד תא זה גם התפתחות החיים והיקום, שרוצה שנבחין בו אבל אנחנו רוצים שיבחין בנו, רוצים לחיות טוב, רוצים להיזכר.
כותבים ביקורות, רוצים להשאיר חותם.

» ביקורות נוספות של רינת
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים