ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002) מאת ויליאם גולדמן
ספר מעולה

---

היום פגשתי בחנות הספרים איזו ילדה. למען האמת, זה לא היה נדיר. יצא לי מפעם לפעם לראות ילדות אקראיות מפזזות בין ספרי הנוער וממלמלות בינן לבין עצמן מלמולי סלנג כבדים על המשמו החתיך החדש.
בכל מקרה, אחרי עשר דקות של עמידה ובהייה בספרים, אזרתי קצת אומץ ושאלתי אותה אם היא מתכוונת לקנות אחד מהספרים שהיא הופכת ומעיינת בתקציר שלהם. מסתבר שלא, לא היה לה כסף. השיחה התעמקה, גיליתי שהיא קראה ספרים כמו "הערפילאים", וכדומה. פנטזיה טהורה, בקיצור. היא גם הצביעה על הנסיכה הקסומה, אמרה שזה היה ספר טוב. אמרתי לה שאני לא בטוחה למה הסופר המציא את מורגנשטן, היא אמרה שגם לה אין מושג, אז שיתפתי אותה בתיאוריה שלי על שאולי גולדמן מפחד שהתרחשו פאשלות מתחת לראייתו והוא פחד שקהל הקוראים של הספר יתדפקו על ביתו יום שליו אחד ויקרעו לו את הצורה, היא צחקה, והמשכנו לדבר על הא ודא.

כן, מורגנשטן לא קיים! זה היה באמת הלם בשבילי, כי לואיזי סיפרה לי על זה בשלב מאוחר מידי של הקריאה שלי. הייתי בטוחה שסיימון מורגנשטן היה אמיתי!
ההערות של גולדמן היו ענייניות, היו בהם צדדים טובים - שמחתי שהוא לא הביא לנו ספר עם פרקים של מאות עמודים. אבל גם צדדים רעים - למה, אבל למה, בשם השדים והרוחות, הוא לא כתב את הסצנה בה שניהם נופלים לתהום?
נראה כאילו חלק מהקטעים בהם "קיצר" כביכול, את העלילה, באו בגלל שהוא לא הצליח לכתוב אותם כמו שצריך.

אז סיימתי את זה. האמת, לקח לי פחות זמן משחשבתי. שקראתי את ההתחלה, התאפקתי לא לתלות את עצמי וזהו, כלומר, כמה קיטש, לעזאזל. הנערה היפה והעשירה המזלזלת ביופייה, לוקחת אותו כמובן מאיליו וכו' וכו', ומתאהבת בבן עניים. שמישהו יזכיר לי כמה פעמים ראינו את הסצנה הזאת, כי אני הפסקתי לספור.
בכל מקרה, בשלב מסוים הפנמתי שהספר הזה צפוי. צפוי וקיטשי.
אני חושבת שזה מה שכל כך מקסים בו; הוא צפוי וקיטשי ועדיין קשה לא לאהוב אותו. וזה בגלל שתי סיבות - א, הסופר מודע לקטשיות. ב, הספר מצחיק, ולא "מצחיק בכאילו", כמו הסופרות נוער לאחרונה שחושבות את עצמן. אלא מצחיק באמת. אז הקיטשיות והדרמה מעורערת בהומור.

בכל מקרה - מקצר או סופר או איך שלא תקראו לו, ויליאם גולדמן חופר. ח -ו - פ - ר. הוא קדח לי בראש. מפעם יצא לי לדפדף כמה דפים קדימה כדי שיגמר מונולוג או דיאלוג ארוך מידי. חוץ מזה, איך אתה יודע שהסופר חופר? תסתכל בהקדמה, יש לי הערכה שאם היא יותר מדף וחצי, הסופר אוהב לדבר. מאוד.
ההקדמה של גולדמן חולקה לשניים וסכומה כמעט כחמישים עמודים.
חמישים.
הוא בהחלט אוהב לדבר.

אבל הספר, איזה ספר. מתוק ונוגע וחמוד. תתעלמו מהעובדה שהוא קיטשי וצפוי, אבל הוא פשוט טוב. נראה שהוא כמו סיפור אגדה, עם הדמויות הסטיריאוטיפיות והיעד הברור, אבל יש בו הומור, וציניות, והוא מעניין. פשוט מעניין. ברור מראש מה יקרה (או שלא [אופס, ספויילר?]), אבל הוא כל כך כיפי.
הוא כמו הספרים הקלילים והכיפים האלה שפשוט עושים לך חשק להתכרבל איתם בחורף עם איזו כוס שוקו מהבילה. אתם יודעים, אלה שפשוט גורמים לכם ליהנות ותו לא.
כי זה לא ספר עמוק. זה לא. אבל הוא טוב, ומותח, וכתוב טוב. ו - מה שלמדתי שמאוד חשוב, בעיקר אחרי הספרים של סיגלית דיל - קריא. לא מבחינת פונט או משהו בסגנון, אלא מבחינת כתיבה.
אה, ולמרות שהוא קיטשי, אם אני אשווה את אחד הספרים של סיגלית דיל שכבר קראתי, אני חייבת לומר - הספר של סיגלית דיל טובע בקיטשיות לעומת זה.
הדמויות נהדרות, העיצוב שלהם - לפעמים קצת יותר מידי סטיריאוטיפי (הספרדי הסייף, הטורקי החזק... [כי נראה שגרמו לכל הספרדים להפוך סייפים ולכל הטורקים להפוך חזקים. היי, מה עם תימנים? מה אני, כבשה?]), אבל משעשעות. מוסיפות נפח משמעותי לספר. ברור שיש בהן נטיות קצת מטומטמות, אבל אחרי הכל זה כמו סיפור אגדה ובינתיים לא יצא לי לראות סיפור אגדה בלי פגמים.

לסיכום, איזה ספר נהדר. מרענן ושונה. ממליצה בחום.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)