ביקורת ספרותית על משחקי הסוף: המפגש מאת ג'יימס פריי
בזבוז של זמן

---

כשאתה מרחם על ספר, זה גרוע פי מיליון מלשנוא אותו. למעשה, אלו מיליון שלבים מעל לשנאה. זה הצורה הכי גרועה שבה אתה יכול לא לאהוב ספר; לחשוב שהיה לו פוטנציאל, אבל הסופר הרס אותו כל כך שזה פשוט פתטי.
לאהוב את הספר הזה אפילו לא הייתה אופציה. למה? טעות על גבי טעות על גבי טעות פשוט הפכה את הספר הזה לאסון מהלך. ואני ממש זועמת על הסופר כרגע שהפך את הספר הזה ל - ומצטערת לאנשים שאהבו אותו, שהאהבה שלכם אליו נשגבת מאוד מבינתי - זבל בכריכה.

הספר האומלל הזה לא היה צריך להתקיים לעולם. חיקוי של משחקי הרעב (אכן), ניסיון עלוב למדיי לחבר אותנו לכל הדמויות ולהפוך את כל הדמויות לאנושיות בצורה מדוקדקת שהפכה מרושלת, כתיבה מרדימה עד כאב שקמה לתחייה רק ברגעי קרב שבו הדמויות הלא ראליסטיות שלנו עשו דברים עוד יותר לא ראליסטים ובמקרה של היפנית - גם גזעניים. וחבל שהדמויות שלנו נלחמו כל כך טוב בקרבות שלהם כי פשוט קיוויתי שהספר המסכן ייגאל מייסוריו וכולם ימותו. זה עד כדי כך גרוע שהמוות הכללי היא הצורה היחידה לגאול אותו.
ספר אומלל.

העלילה העלובה של הספר הזה הייתה... עלובה במיוחד. ורק הפכה יותר ויותר עלובה ככל שהיא התפתחה. שניים עשר שחקנים צעירים שבאים משתיים עשר שושלות שונות שצריכים להשיג מפתחות כדי להציל את כל האנשים שהם ניצולים לגזעים שלהם כי...
כי ככה.
כן.
הכל בספר הזה - כי ככה. תמיד. למה הוא מאוהב בה? כי ככה. למה הוא חוצה אוקיינוס? כי ככה. למה הם מקימים ברית? כי ככה!
לעזאזל. אין שום סיבה רציונלית לשום דבר שקורה בספר הזה, לא את המניע המקורי, ולא את המניעים של הדמויות, שמחליטות לעשות דברים סתם כי, תופסות לרוב את המראה של "הוו אני כזה חסר רחמים" אבל לא הורגות חפים מפשע.
וזאת אחת הסיבות שהעלילה רק מתדרדרת מרגע לרגע. כי אנחנו ממשיכים לקבל את נקודת המבט על משחק ההרג ההוא שמתחיל להעיק - במיוחד אצל אנשים שרואים אנימה, שיש שם בערך משחקי מוות בכל פינה (וכן, עוד *לפני* משחקי הרעב, כך שמשחק הרעב לא היה משחק ההרג הראשון). אבל לפחות באנימות, יש כל מיני דברים מגניבים ושונים שהופכים את משחק ההרג למשהו שהוא לא. הרעיון פה, החידות, מגניב מאוד וזה - אבל לא פרקטי. זה לא דבר שיכול להחזיק עלילה שלמה. ובמקום להשקיע רק בחידות המזורגגות הסופר היה צריך לעבוד על משהו כמו, אה... דמויות? עלילה? רקע נורמלי??

אני לא קופצת למסקנות שאנשים אוטומטית מעתיקים את משחקי הרעב, כן, עד היום אני עדיין חושבת ש"הבחירה" זה העתק עלוב, אבל בלי שנאה, בלי שנאה, אנשים שאהבו את הספר.
אני פשוט חושבת שהספר שאתם אוהבים הוא ערמה מסריחה של זבל.
והנה גרמתי לעוד אנשים לשנוא אותי.

ובקשר לפסקה הקודמת.
למען הפאנגירל הגדולה שבשמיים, בעוד ההתלהבות על משחקי הרעב *עדיין* לא שככה, אתה כותב ספר שמתחיל במילים "משחקי ה..." עם המספר שתיים עשרה כמפתח עיקרי? זה כאילו הוא התחנן שישוו אותו למשחקי הרעב. בעצם - אני חושבת שזה היה תרגיל שיווקי כדי להוכיח שהוא טוב יותר ממשחקי הרעב.
למען האמת, דווקא הרגשתי שהיה צורך לגבור על משחקי הרעב לכל אורך הספר. אולי זה בגלל שכשאני מסתכלת על הצירוף המקרי במיוחד של השם "משחקי ה" עם המספר שתיים עשרה אני חושבת במפתיע על משחקי הרעב (אני יודעת, נכון?), אבל מרגיש כאילו פה יש התנגדות למשחקי הרעב. נגיד, בעוד משחקי הרעב מתאר נקודת ראייה של מתמודדת אחת - פה מתוארת נקודת הראייה של כל המתמודדים. בעוד במשחקי הרעב יש פייבוריטית - כולם שווים. הכתיבה - בזמן עבר. אפילו היקף הגילאים שונה ולו במעט! בעוד של משחקי הרעב הוא מגיל שתיים עשרה עד גיל שמונה עשרה, פה זה מגיל שלוש עשרה עד תשע עשרה כי הוא לא רוצה שנרגיש שהוא מעתיק את משחקי הרעב. לא.
למען האמת, מרגיש כאילו הוא מאותת לנו. "תראו! זה הספר שינצח את משחקי הרעב! הוא דומה אבל הוא שונה!"
בנוסף, כשדמות שמחזיקה באותה דעה של קטניס, נכנסת למשחקים במקום אח שלה, ומשאירה חבר מאחור, והיא גם סוג של גיבורה הירואית, אני באמת מרגישה כאילו משהו מסריח פה.
אבל אוקיי. בואו נגיד שלא.

בואו נעמיד פנים שהוא לא דומה בכלל למשחקי הרעב, בסדר?

אולי לדעתם נקודות מבט רבות זה רעיון טוב, שהרי אמרתי; הסופר בחר לתאר את הספר מכל נקודות המבט. כן, יש חמדנות רבה בבחירה הזאת, דמויות רבות לסקר מכל נקודות המבט שלהם. ויש מספר בעיות שהופכות את העניין הזאת לבלתי נסבל, שבפעם האלף חמש מאות, היו נמנעות אם הספר הזה היה בידיים של סופר טוב.
קודם כל, אתה לא בוחר בכל נקודות המבט, אף פעם. למה? כי בעוד הסופר רוצה ליצור תחושת שוויון בין הדמויות, הקוראים מרגישים ניתוק וחוסר סדר, ואנרכיה זה נחמד בספרים, כשהאנרכיה *מתוארת*, ולא, כמו שקורה פה - *מבוצעת*.
סופר יקירי, הקוראים שלך לא יכולים להתחבר לאף דמות ולא להבין אותה, כי כל הזמן יש קפיצה בין הדמויות. לא שהייתי יכולה להתחבר אליהן גם בלי האנרכיה המגניבה שלך כי כל הדמויות שלך שטוחות כמו פלקט, אבל נשאיר את זה.
אמנם היה רצון להעלים את הפער בין הידיעה מי המנצח יהיה, אבל הניסיון יוצר פער חדש - בין הקורא לדמויות.
במילים אחרות, מר פריי, השארת את הקוראים שלך אנטי-סוציאליים, או בהסבר פשוט יותר - יצרת חבורת סוציופתים. כן כן, לא הגזמתי. הכל שם - המחסור באמפתיה כלפי הדמויות, ההתנהגות התוקפנית כלפי הספר עצמו, פיזית, ומחסור במוסריות, כלומר, הרצון שכולם ימותו.
דבר שני, הכתיבה שלך, מר סופר, נוראה, מעצבנת ומלאה ברגשות וקישוטים מיותרים. עכשיו, כשנותנים את הכתיבה הזאת ובאמצעותה מעניקים את התכונות האלו לכל דמות, למרות שהדמויות היו בנויות בסדר במידה כלשהי, עם יתרונות וחסרונות, שנאתי את כולן, או כמו שמישהי כתבה בביקורות פה "במקרה הטוב לא אוהבים אותן".
אתם לא רוצים לדעת בכלל מה קורה במקרה הרע. אבל אני אגיד לכם בכל מקרה - במקרה הרע יש תחושה אימפולסיבית לתלוש את הדפים האלו, לבשל אותם, ולתת לכלבה שלי לאכול אותם.
לכלבה שלי.
בנוסף לכל זה, בצורה טרגית לגמרי - השוויון המזויף לא קרה בכלל! - היו דמויות שהופיעו יותר והיו דמויות שהופיעו פחות, ואתם יודעים למה? לא.
גם אני לא יודעת!
יש לחלוטין דמות אחת שהיא המועדפת על פריי. ואם יש דמות מועדפת - שאוטומטית, הוא מנסה לשכנע אותנו לאהוב בכתיבה שלו - מה לעזאזל הפואנטה בכתיבה מכל נקודות המבט?!
ועוד יותר גרוע - אותם האירועים תוארו מדמויות שונות. מה שאומר שלפעמים הופיע אותו משפט בארבע צורות שונות שלו. ארבע צורות שונות ומזורגגות. לפעמים אפילו יותר.

והנה הגענו לזה.
הדמויות.
גאדאמט.
בואו נעבור על הדמויות שאני זוכרת, כי וויתרתי על הקריאה לפני כמה ימים ואני קצת חלשה בשמות של דמויות שאני שונאת נואשות.

- אז יש את האמריקקית משמה. קוראים לה שרה. היא, כמו שציינו, יפה, לא תומכת באלימות ופחות מאומנת מכולם (ואיכשהו עצרה להב מעופף באוויר או וואטאוור שזה משהו שאפילו מישהו מאומן לא הצליח אבל אוקיי). יש לה חבר שמטורף עליה ושותף לברית שמטורף עליה ויפנית שמזדנבת מאחוריה שמקווה בטירוף לדקור אותה (וגם אני מקווה בטירוף שהיא תדקור עליה). היא מושלמת בכל דבר חוץ מדבר קטן - היא תקועה בבועה. ואולי העובדה שהיא תקועה בבועה הייתה יכולה להיות מגניב אם היא לא הייתה הדמות הכי מועדפת על הסופר והיינו שומעים מדמויות אחרות שבמקום כמה היא מוכשרת וחכמה שאולי היא... לא יודעת... חיה בעולם של חדי קרן שמקיאים קשתות? מה לעזאזל איתה.
- אז יש את האמריקקי הדרומי (נראה לי?) שיש בשם שלו א'. את זה אני יודעת. והוא מתאהב בלי שום סיבה. הוא סוג של חיקוי פלייבוי מגניב שמדבר ספרדית כי אומייגאד ספרדית זה שמעקסי וכל הפאנגירלס ימותו עליו. הבנו את התרגיל הזה, פריי. לא סתם פלייבוי, פלייבוי לטיני.
אז מה אני יודעת עליו חוץ מזה שהוא אמור לפלרטט עם הקוראות (ואולי גם קוראים, אני חושבת שכולם הבינו שאני לא הומופובית במיוחד)?
. . .
אה. שום דבר.
הוא לא היה עמוק למרות שהוא היה אחת מהדמויות שנקודות המבט שלהן הופיעו הכי הרבה פעמים, שזאת אחת הבעיות הכי קשות לכל אורך הספר - שום רגשות. לא קיוויתי שאף אחד יחיה, קיוויתי שכולם ימותו בשביל שהספר ייגאל מייסוריו.
- אז יש את היפנית ההיא. שקיומה בא לומר "אני לא גזען".
נכון ג'יימס מותק. אתה רק גזען קלות.
אתה יודע. לכתוב על דמות יפנית שהיא "ישנה על מיטה מזרחית", נדרה נדר שתיקה, מתגנבת ועוקבת אחרי אנשים בקלות, מתפללת אל השד-יודע-מי אחרי שהיא הורגת אנשים, ואז גם עושה מהלכי נינג'ה באדאסיים (וגזעניים קלות) בזמן שהיא משליכה כוכבי נינג'ה (אבל היא לא יכלה להשליך כוכב נינג'ה כשהיא עמדה כי... הם לא פועלים כשהיא עומדת)...
כשאתה כותב על דמות יפנית שהיא עושה את הדברים האלה זה רק גזעני קלות.
מאוד קלות.
אני מרגישה עלבון בשם היפנים. כי לא, הדבר הראשון שהיפנים חושבים עליו כשהם נכנסים לחדר שלהם זה לא נדר השתיקה שהם נדרו ולא המיטה המערבית שהם ישנים עליה. בכלל לא. והם לא עד כדי כך שלווים, אוקיי? תצפה בקצת אנימה ותראה שרובם גם כן שותים אלכוהול ועושים בושות לעצמם כמו בכל מקום אחר.
אני יודעת שאתה כל כך פאקינג מופתע.
אבל ברצינות עכשיו. הוא לא עשה שום תחקיר מקדים. הוא פשוט חשב "אני צריך רוצח מגניב. הו! הו! אני אקח נינג'ה! נינג'ה זה סיני... יפני. כן. יפני, לא? אוקיי. אחלה. נינג'ה יפני. מגניב!!" ואז השתמש בכל הדעות הקדומות שהיו לו על יפנים מבלי שום חקירה. פריי, אתה בכלל יודע מה הדת ביפן שהדמות שלך מפללת אליה? קוראים לה שינטו! או שהיא בכלל נוצרית מסיבה מסתורית!!
למען האמת, כן, ביפנית הוא העלה לי לגמרי את העצבים. הוא אפילו לא יודע את הבסיס שמישהו ש*רואה אנימה* יודע. שראייה של אנימה זאת עוד צורה בסיסית מאוד לשפוט יפנים! איזה... פשוט אוף!!

וזה התירוץ העלוב לדמויות שאני זוכרת. כולן ריקות מאישיות, פועלות בלי סיבה, ועושות דברים בלי שום פואנטה.
אבל דא, אהבתי את היפנית יותר. ולא בגלל מה שפריי עשה ממנה, אני יותר מרחמת עליה ואני מרגישה כאילו הוא מכריח אותה להיות משהו שהיא לא.
מסכנה היפנית.

עוד משהו בנוסף לשרשרת העוולות שלו - הדיאלוג.
כמעט שום דבר שהדמויות הוציאו מהפה שלהן לא נשמע הגיוני או מסתדר בראש טוב. הדיאלוגים היו מוזרים והייתה להן צורת דיבור מוזרה.
וחוץ מזה שהדמויות לא דיברו בהיגיון אף פעם.
הנה לכם דיאלוג שאני זוכרת עם שפצור קטן שלי.

"הוא איבד עין כתוצאה מאימונים למשחקי הסוף."
"הא, באמת? אז בגלל זה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים, אגב, בכל חמש השנים הארוכות האלו לא הייתה לי אפשרות לשאול אתכם קודם כי אנחנו חברי ילדות כאלה טובים ולא ממש חשבתי שזה ממקומי לשאול, את מבינה, אז בכל מקרה, למה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים?"
"מבחני כאב."
"סלחי לי?"
"אתה יודע. דבורים."
"הא. מגניב."

אני חושבת שאתם מבינים טוב מאוד למה כל הדברים המצטברים האלו גרמו לפרישה שלי באמצע. את יומני הערפד סיימתי. את יומני הערפד, אוקיי? אני רומזת - ובעצם, אומרת - שיומני הערפד היה יותר טוב מספר אחר. יש ספר יותר גרוע מיומני הערפד איי שם.
הספר הזה היה פשוט כל כך מעיק. כל פעם שקראתי אותו קיוויתי שהוא יסתיים כבר. חוץ מנקודות מסוימות - הקרבות. ולמה? כי קיוויתי שכל הדמויות ימותו.
אבל אם להיות כנים, הקרבות לא היו עד כדי כך גרועים. אבל ברגע שדמות יפנית עושה באק פליפ באוויר וזורקת שוריקן למרות שהיא יכלה פשוט לעמוד ולזרוק שוריקן, הכל התקלקל בקלות.

לא הייתה לסופר שום פרספקטיבה הגיונית על המציאות. הוא הדגיש כמה פעמים שהדמויות בספר הזה היו *אנושיות*. אז למה לכל הדמויות שמשתתפות במשחקי הסוף יש יכולות לא אנושיות בעליל, ללא שום יוצאי דופן?

אני חושבת שהבנתם שאני לא תומכת בקריאת הספר המעצבן, הנמתח, המייגע, הכתוב לא משהו, המציק, והגזעני קלות הנ"ל.

נ.ב -
בדרך כלל בוכים מספרים כי אתם עצובים שדמות מתה או משהו, אבל אני יכולה לבכות שעות על הספר הזה מרוב רחמים.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על משחקי הסוף: המפגש