ביקורת ספרותית על המעגל - אנגלספורס #1 מאת שרה ב. אלפגרן
ספר מעולה

---

זה ספר על רמה. ספר עם קלאס. ובגלל זה היו לי תוכניות. כי לספר על רמה מגיעות תוכניות על רמה. לחשוב מה לכתוב, מה לומר, מה להעיר וממה להתעלם כי אני אוהבת אותו מספיק בשביל לא ללכוד את הטעויות.
זה לא שתכננתי לכתוב את הביקורת הזאת בלילה, אני לא יודעת באיזו שעה אנשי האתר יראו אותה, אבל כרגע זה רבע לשתיים עשרה בשבילי ואני גוססת.
אבל המוח שלי נקי, נקי מאוד. הכל זורם ממני כשאני עייפה. את הדברים הכי טובים שבי יצאתי והוצאתי בשעות הקטנות של הלילה. כשאני על הגבול. אלבום של להקה חביבה עליי מתנגן ברקע. הוא נורא שליו, נורא סתווי שם. אף אחד לא מזיע דליים בקוריאה כרגע, אני מאמינה.
(להעצמת החוויה - https://www.youtube.com/watch?v=lFwC7WqCfAI)
האווירה קצת קסומה עכשיו, אפשר לחשוב שאני במצב המושלם לכתיבת ביקורת לספר על רמה.
(עכשיו זה כבר שתיים עשרה ועשרה, אני חושבת לאט, כותבת לאט, מוחקת הרבה. אתקדם מהר יותר מפה)

חשבתי שסיימתי עם ספרי נוער. חשבתי שלקחתי אותם וזרקתי אותם לזבל וקברתי אותם איפשהו. כמה זמן, אפשר לשמוע אותה חוויה? אותה גיבורה חסינה בגיל ההתבגרות ששוכבת עם אהובה אחרי שנלחמו בעוז? אותו בחור משעשע שלוחם בפשע? ואין להם צרות, אין להם ספקות. הם שמיימיים. הם כל מה שכל מתבגר רוצה לראות.
למרות שהיא מעניינת ומרתקת, אבל היא קונכייה ריקה. היא מתפוררת לך בידיים אם אתה מחזיק אותה מספיק חזק. אני אוהבת ללפות, אני אוהבת לחפור ולהעמיק וספרי נוער נקרעים לי בידיים מבלי להתכוון. אולי אני יכולה להינות במהלך הספר אבל אני מחפשת את הספר ההוא שיעברו שלוש שנים מאז שקראתי אותו ועדין אוכל לומר, בלב שלם, שאני מתגאה שקראתי אותו (עד כה, הערפילאים וגנבת הספרים הם שני הספרים שיכולתי באמת ובכנות לומר את זה עליהם).
אפקט הקריאה הוא משהו מקסים, לדעתי. אבל הוא אשלייה. אני מתה על אנשים עם כתיבות טובות, אבל אני שונאת את זה כשזה הדבר היחיד שיש שם. אני חושבת שאני יכולה לספור בכוכבים את מספר סופרי הנוער שהתעלו על הכתיבות של היצירות הגדולות שם בחוץ (בשבילי לפחות, אני מניחה. אל תדרסו אותי).
אבל פה זאת כל החבילה.
ואפשר לומר שזה ספר נוער שגרתי ודבילי, לכו על זה. אבל אתם טועים. ואני אסביר לכם בדיוק למה. ולא אכפת לי למה אתם לא יודעים את זה כי אני יודעת את זה יותר טוב. כי אני מרגישה את זה אחד לאחד. הספר הזה כאילו טבוע לי בבשר.

במבט אחורה, כמה ספרי נוער לא הבינו אותי. כמה ספרי נוער לא הבינו את האנשים מסביבי. כמה ספרי נוער לא קלעו, ואפילו לא התקרבו לקליעה.
וזה לא קולע בול, אבל הוא הכי קרוב שסופר מבוגר איי פעם הגיע.
הכי קרוב איי שם בחוץ.
ואולי, רק אולי, הכי קרוב שמישהו איי פעם יגיע.
כמה היללתי את הספרים הריקים האלו. הייתי בובה, לעזאזל.

פנטזיה זה מדהים. פנטזיה זה מקסים. זה משחרר וזה מיוחד וזה פורץ גבולות, אבל ברגע שאין שום קשר למציאות, היא מתפוררת. כי אנחנו צריכים את הקשר הזה, החוט המוביל למציאות, כדי לדעת שאנחנו יכולים לברוח. אני אמשוך את החוט הזה ופתאום אני אהיה בעולם הפנטזיה, ואני יכולה להיות בנעליים שלהם ולאחוז בחרבות שלהם.
אבל אני צריכה את הקשר הזה.
והדמויות, הן הקשר היחידי, בשבילי, שיכול למשוך אותי פנימה.
לדעת שהן כמוני, לאהוב אותן. לאהוב אותן באמת באמת.
(כתבתי את השם שלי [שם לידה] לא נכון ארבע פעמים, המצב מחמיר. 0:26)
וזה לא פייר. זה לא פייר שסופרי נוער משחררים ספרים ולא נותנים לי את היכולת להתחבר אליהם ולברוח ולקפוץ לאנשהו ולהיעלם, לקבור את עצמי איפשהו.
והספר הזה נתן לי מקום חמים (או... אם מדברים במושגי התקופה ה...נעימה במיוחד. קריר), להתחבא בו.

ועדיין לא הסברתי למה. ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להסביר. אבל אני אקפוץ לזה, כי אם לא אעשה את זה בקרוב אני אתעלף, ויש לי דברים לעשות לפני שאני אלך לי הלילה.
(אני אדם מאוד דרמטי, בחיי)
חמש הבנות העל טבעיות, כל אחת מהן הייתה אני. וכל אחת מהן הייתה אחרת וחשבה אחרת והתבטאה אחרת והרגשתי כאילו כל אחת מהן היא אינדיבידואלית, לא, כולן לא אותה ישות. כל אחת היא משלה. כל אחת מלוכלכת ונקייה במקומות אחרים, וכל אחת מהן קצת פחות מלוטשת במקום שלה.
אפשר לדבר הרבה על בחירת הסט, הגילאים הנפוצים, "כבר עשו את זה!”
אבל בכנות, סט תיכוני זה קשה. סט, של תיכון, דמויות תיכוניות, מורים, תלמידים, הגילאים, הם קשים. גילים קשים להתמודד איתם. בגלל שזה קהל היעד רוב סופרי הנוער קוברים בסט את הידיים שלהם ומחרבים אותו, אבל עם הידיים הנכונות, עושים פלאים.
ואני מקווה שעד שעושים פלאים, אנשים לא יפנו את המבט.
אני מבינה את הביקורת של פפריקה על הספר, ואני יודעת מאיפה היא באה בהחלט (אחלה ביקורת, לא מסכימה איתה אבל מתה עליה). אבל הספר הזה, עזבו את הגילאים ואת הסט. הוא עשה משהו שאף אחד אחר לא עשה קודם. אני ראיתי את הקסם הזה בו, שאולי אחרים לא ראו. בעצם, כנראה אחרים לא ראו, ממה ששמתי לב אליו.
הוא דיבר.
השילוב המבריק והגיאוני של פנטזיה ביחד עם דיכאונות, התאבדות, חתכים, סמים, ס.ק.ס מלוכלך ומעפן עם אנשים בגיל מוקדם. מה שקורה לאחוז גבוה מהמתבגרים. זה דיבר אליי בגובה העיניים. זה לא התיימר להיות שום דבר (טוב, אולי קצת), אבל פעם ראשונה, פעם ראשונה שקראתי ספר עם מתבגר ראשי והרגשתי כאילו מישהו הסתכל לי בעיניים.
וזה לא כי הגיל שלי מטפס וכי אני גודלת כל הזמן.
זה פשוט כי הסתכלו לי בעיניים, סוף סוף.
השילוב הזה שאף אחד לא חשב עליו קודם לכן.
עד כה, כל ספר שקראתי לקח את זה בגישה של "היי, זה קורה, מתמודדים.” וזה נכון. אנחנו באמת מתמודדים. זה באמת בסדר.
אבל כשעוברים את זה זה מרגיש כזה נוראי. אלה בעיות עולם ראשון וזה בסדר להרגיש אותן.
אבל כשמתעלמים מהן, זה לא קורה. מתבגרים לא רק בנויים להתאהב ולתת ללב שלהם להישבר. מתבגרים הם קצת יותר מזה. מעפנים, אני אתן לכם את זה. שבורים ולא מורכבים ומרוסקים ולא מלוטשים. אבל לא פלקט.
ובכנות, בספרי הנוער האלו, הוציאו אותנו כפס יצור, ולא יותר. וזה מגעיל אותי במחשבה לאחור.

אהבתי את כולם ושנאתי את כולם ותיעבתי את כולם. כמו מתבגרת נורמלית.
ולא אכפת לי אם אומרים שהספר הזה לא מיוחד, כי זאת טעות. ואם כולם אומרים את זה, אז רק אני באמת יודעת את זה, וזה אומר שהספר הזה הוא רק שלי, יחיד בעולם.
אני מתחילה לדבר פילוספיה, או לפחות חותרת לשם. אז:

נ.ב-
אין לי מושג באיזו שעה אתם קוראים את הביקורת הזאת, אבל אם אתם הקדמתם מספיק כדי לקרוא את זה, זאת שמירת הזכות שלי להשאיר את הנ.ב הזה, כי אני חייבת להעיר משהו על הביקורת הזאת כשאני פיכחת.

נ.ב.ב-
מפרסמת את זה כי אני יודעת שאם לא עכשיו, אז לעולם לא.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על המעגל - אנגלספורס #1