ביקורת ספרותית על בית הספר לטוב ולרע - בית הספר לטוב ולרע #1 מאת סומן צ'יינני
ספר טוב

---

אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג הספרים שאני חיה בשבילם. הספר הזה הוא המיצוי של היופי שבפשטות; ילדותי, לא עמוק מידי, וכתוב נהדר.
זה לא שאין ספרים טובים יותר מ”בית הספר לטוב ולרע”. ספרים עמוקים ומיוחדים הרבה יותר ממנו מסתובבים שם בחוץ, ועדיין, אני שמחה שיש לי את הספר הזה בבית.

(וכן, אני חיה בשביל הרבה דברים אחרים; חלומות, תקוות, אנימות ובחורים ובחורות ממזרח אסיה שרוקדים להם על במות [האחרון בעיקר], אבל זה אחד מהם)

בתמציתיות, שתי בנות שהן ההפכים השלמים אחת מהשנייה – סופי, מהממת ביופייה ושמרבית דאגותייה סובבות סביב כמה קמטים יש לה על הפנים, בניגוד לאגתה, ילדה אפלה ומכוערת, שדואגת להיגיינה הרבה פחות ממנה, חיה בבית קברות, ואם בקבירה עסקיננו, היא קוברת את עצמה בבית (קריצה קריצה) בצורה קבועה, והיא פחות או יותר הנפש התאומה של כל ילד חנון, גיק, או אפל באופן כזה או אחר איי פעם.
אם אתחיל לקבור ברקע לא אסיים לעולם ויש לכולנו דברים יותר טובים לעשות עם חיינו, אז בתמציתיות עוד יותר – השתיים מוצאות את עצמן במקום הנקרא "בית הספר לטוב ולרע", שמחולק לשני צדדים, שנראה לי שכולנו חכמים מספיק בשביל להבין איזה.
והנה הטוויסט – אגתה האפלה נדחקת לבית הספר לטוב, בזמן שסופי נכנסת לבית הספר לרע.
באם.

הייתי נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, אבל למען האמת, במקרה ההוא זה היה עלבון לכל ספר שקיבל חמישה כוכבים אי פעם. זה ספר של שלושה-ארבעה כוכבים גג, ואני אדם מאוד לארג'י, אז אני אזרום.
למה, אתם שואלים? כי הוא לא מורכב, הוא פשוט, קליל, הוא כמו חטיף לפני ארוחה גדולה (למרות האורך המכובד שלו). וכבוד לסופר והכל, אבל זה פשוט נורא לתת לו חמישה כוכבים.

בזמן שקליל, חמוד ונחמד מסכם אותו פחות או יותר, ועד כאן פחות או יותר הצד הרדוד של הביקורת, קראתי ביקורות ישנות יותר ואני נאצלתי שלא להסכים – אם כי להסכים – עם טענה מאוד מרכזית של הרבה אנשים.
בזמן שהספר נותן תחושה של שבירת סטיריאוטיפים, עדיין יש בו קטעים שהוא לא שובר אותם. בכנות, כל כך נהניתי מהקריאה שרוב הקטעים לא שינו לי בכלל, אבל היה קטע מסוים שמאוד הפריע לי, לא אספיילר, כמובן, אם כי הקטע בהחלט גרם לי להתעצבן (אגתה וסופי, בשלבים מאוחרים יותר של הספר, לאלה שכן קראו).
כן, אני מבינה מאיפה האנשים שמבקרים את הספר על ההקשבה המעצבנת לסטיריאוטיפים, עד הסוף המר טוב מבוטא כיפה, ורע כמכוער ומגעיל.
אבל, אז הבנתי משהו.
א' – לא ממש שינה לי.
וב' – אלה אגדות.
כלומר, הספר הזה, הוא אגדה, הוא שבוי ותקוע ולכוד בחוקי האגדות, ולא משנה מה יקרה, הוא עדיין מחוייב, בצורה מסוימת, להקשיב לחוקי האגדות. אולי הסופר ביקר את האגדות בצורה אחרת, אולי הוא ביקר אותן באמצעות ההקשבה שלו לתבנית. אולי הסופר ניסה לגרום לנו להרים גבה, לחשוב למה הוא משנה את הדמויות שלו פתאום.
או שאולי אני קוראת יותר מידי לתוך הספר.
למרות שאני חייבת לצדד בספר מפעם לפעם – הוא בהחלט שובר מוסכמות, ואם אנשים אומרים שהוא לא שובר מוסכמות, אז הם עושים טעות קשה, כי אני תמיד צודקת. אז.
קודם כל, הרומאנס לא קורה מיד, וכולל עליות ומורדות (למרות שבהחלט, חלק מאוד גדול ממנו תלוי במראה), הוא לא יציב, לא מושלם ובהחלט כולל קצת יותר מאשר "הו, היא יפה, תתחתני איתי". בנוסף, כשהוא קורה נשארת עצמאות מסוימת לבחורה; היא לא מצייתת לבחור באופן מוחלט, השאלה "האם את/ה מאמינ/ה בי" חוזרת על עצמה משני הצדדים, כי אכפת להם מה האחר חושב ומרגיש. הבחורה פועלת על רצונה החופשי ולא יושבת ומחכה שהנסיך המקסים יעשה את מה שעולה על רוחו.

אז כן, יש את השבירת מוסכמות הזו, שאנשים שקראו אותו נוטים לשכוח. וכמובן אני, ברוב חוכמתי, זכרתי אותו.

אחרי הכל, בכנות, הספר הזה, הוא בהחלט האגדה הכי טובה שקראתי. הוא מקסים, מחמם לב, מעניין, ופשוט כתוב טוב. זה פחות או יותר כל מה שאני צריכה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על בית הספר לטוב ולרע - בית הספר לטוב ולרע #1