ביקורת ספרותית על סיימון מוצא את דרכו מאת בקי אלברטלי
ספר טוב

---

בואו נהיה כנים, אם לא היה סיימון מישהו אחר היה מוצא סיימון משלו, וזה היה עניין של זמן וזה בסדר. כי מה הביג דיל? הוא ה ו מ ו. כמה מלאכת מחשבה נדרשה לרעיון הזה? כמעט אפסית, אני בטוחה. ספר כזה צריך דמויות מפוצצות, ואין לו כאלה.

(אני שונאת ביקורות סיפורים חסרי פואנטה, אז כשאני מספרת סיפור ביקורת אני משתדלת לעשות את זה כמה שיותר אפקטיבי ומלא בקונטקסט וסיבה כלשהי ולא סתם לזרוק את זה שם בחוץ כי בא לי לספר את זה, אז. הנה לכם)

יש לי בית ספר ענקי, באמת, וכולם בו 15 ומעלה, אז אני יכולה לאשר את זה – יש לנו "אותם”. יש לנו "כאלה”. בית הספר שלי ראה וימשיך לראות תלמידים שמקורם בLGBT, ככל שבית הספר שלי יותר גדול ויש לו יותר אנשים תמיד יש לו יותר אחוזים של אנשים; יותר ערסים, יותר חנונים, יותר רואי אנימה, מאזיני קייפופ, יותר סטרייטים ובהשוואה; יותר תלמידים מהקהילה הגאה. בעודי לא מתביישת להודות בהיותי אחת מאותם חברי הקהילה הגאה, המוקפת ברובם בסטרייטים, שחבריה לשכבה חסרי מושג באופן כנראה דיי מחריד לזה, אני לא חושבת שאוכל להסביר במילים כמה הבנתי לליבו של סיימון הגיי החמוד במקומות שונים בספר הזה.
למזלי חבריי מודעים לזהותי המינית אז אין לי שום בעיה ואת הביטחון המספיק לצאת באקראי מול אנשים כשאני מרגישה שיש לי את הצורך. אצל סיימון... זה קצת יותר מסובך.

אני לא יכולה להבין את סיימון. אני לא הומו, אני לעולם לא אהיה. אני שייכת לאותה קטגוריה של ארבע אותיות כמוהו, אני אתן לכם את זה, אבל אני לעולם לא אוכל להעמיד את עצמי בדיוק על הריבוע שלו. אנחנו בכלל לא באים מאותו מקום ובטח שלא מאותו רקע. ועדיין, יכולתי להרגיש אותו.
זה נשמע נוראי. אוי לי.

זה לא ספר מדהים. זה ספר טוב של ארבעה כוכבים הנוטים קצת לשלושה לטעמי, אבל מה אני אגיד לכם, ברור לי למה הוא הצליח וברור לי ולכולכם למה הוא ספר ביכורים שכבר מתורגם, כן?
מילת הקוד; הומו. אנשים צריכים גייז. בעיקר מתבגרות, זה עושה להן משהו, אני רצינית. זה נורא ציני מצידי, אבל אם היה מדובר בסיפור אהבה של בחור בחורה הסיכוי שהוא היה מתורגם בתור ספר ביכורים העומד לבד היו אפסיים.
אבל אנחנו צריכים את סיימון. וכשאני אומרת 'אנחנו' אני לא מתכוונת ל'אנחנו' בתור הקהילה הגאה, אלא לכולם כשלם.
סטרייטים (אני מודעת שיש אנשים שמתעבים את המילה אבל אני אמשיך להשתמש בה) זקוקים לסיימון כדי לנסות ולהתחבר ולהבין את העולם הזה, האנשים שנמצאים לידם אבל זה נשמע כאילו הם במרחק מיליון קילומטר מהם, בעולם נפרד משלהם.
הקהילה הגאה זקוקה לזה בגלל שיש צורך בדמות ציבורים. כמו שנשים צריכות דמויות ציבוריות וקהילות של צבע ומוצא שונה שמקופחים צריכות דמויות ציבוריות ככה גם הקהילה הגאה.
אנשים בקהילה משתחלים יותר ויותר לתעשיות השונות מאז המאה הקודמת, אני בטוחה שלא מעט מהאנשים באתר קראו לפחות ספר אחד עם גייפרינד חמוד של הבחורה הראשית שכל אפיונו הוא שהוא גיי למוות.

כן, נחמד לקרוא סיפור עם הומו ראשי שכזה. וזאת, למען האמת, הסיבה היחידה שקניתי וקראתי את הספר.
נחמד לקבל ייצוג שקשור אליי איכשהו וזה מאוד אנוכי, אנ'לא אשקר, ולקרוא על גייז זה תמיד מעניין, וכיף יותר מלקרוא על הטרוסקסואלים. כי כן, ברמה מסוימת זאת כן התמודדות שונה, אבל דומה. ואני שמחה שבספר החלק הזה הובהר כמו שצריך.

משהו שאני רוצה לשים לתשומת ליבכם, קוראים חביבים, לפני שמוחכם יגדיר את הספר כזבל, כי באמת לא ריחמתי עליו עד כה - זאת ההתייחסות לסיימון, תהליכי היציאה מהארון שמוצגים פה באופן נפלא שעשו לי את היום ועשו לי את המכה הקטנה הזאת בלב, של, “אה, הסיטואציות האלו יכולות לקרות לכל מי שעדיין תקוע בארון. באסה.”
ואני לא יכולה להכחיש, כן, היה בי משהו שכן הבין את סיימון. שכן התחבר אליו והרגיש כאילו שבנסיבות כאלו ואחרות הסיפורים שלנו יכלו להיות מאוד דומים וכמה מזל יש לי ואין לי שאני לא במקום שלו.

מה שהספר כן הביא, בדגש יפה; זה כמה סיימון היה שלם עם עצמו, אחרי תהליך ארוך שהוא עבר לפני הספר אבל ציין. שלהיות הומוסקסואל זה לא עניין של "היי, אני הומו", אלא קצת יותר ארוך מזה, מאחר שהציפייה המולדת שלך זה להיות סטרייט בפשטותך.
עכשיו, רוב המתבגרים חשופים לזה יותר, ומבינים את זה יותר. כלומר, אלה שיש להם מחשב ויוטיוב, שיכולים לראות סרטוני יציאה מהארון של יוטיוברים. ועדיין, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכים ספר בסגנון הזה.

עוד דבר אחרון, שאני מרגישה שאני חייבת לציין; בביקורות עבר הרגשתי הרבה צורך לציין את העובדה שהנוער בוטא ברמה מעצבנת וחד מיימדית ופה היה לו יותר נפח והוא היה יותר ON POINT שכזה, ואני חושבת שפה באמת מגיע לו צל"ש, ושאם הספר הזה היה כושל בזה הכל היה קורס. היו קללות ולא קללות וכל הדמויות לא הרגישו כמו פלקט חד מיימדי, שזה אדיר בהתחשב בזה שמדובר על ספר ביכורים של סופרת נוער, בסופו של דבר.
היו פה בדיחות אישיות והרבה פאנדומים החליפו בספר ידיים, הרבה צדדים שונים ומעניינים. ואני שמחה שלא היה מדובר פה רק על ה"אני גיי", ולא רק על ה"אני גיי חנון", אלא קצת יותר מהטייטל, ולדמויות היו קצת יותר, ויכולתי לראות בספר הזה סיטואציות דומות שלי ושל חברים שלי.
(דבר שאני חייבת להעיר זה שהתרגום קצת הורס כי הקללות האמריקאיות מתורגמות נורא לעברית, ואולי היה לי טוב יותר לקרוא את הספר הזה באנגלית, אז אם יש לכם את האפשרות והיכולת אני מייעצת לכם לקפוץ על זה)
עוד צד אחד של הדבר זה שאני יכולה לומר שהוא לא היה עמוק מידי ולא פגע בלב כמו שאני יודעת שסופרים אחרים היו יכולים לעשות עם הספר הזה בקלות יתרה.

ובכללי, ספר נחמד ביותר, שאני שמחה שנמצא שם בחוץ אבל מרגישה שיכל להיעשות טוב יותר בידיים אחרות, אולי מיומנות יותר.

וזה לא שאני בוכה פה או מתפרקת פה או שפתחתי את עצמי ואת ליבי הפריך או שהספר הזה סוף סוף הבין אותי, כי הוא קלע בהרבה מקומות אבל עם חריקה קטנה לשמאל או לימין, והוא לא ספר "וואו", כי הוא יכל לקצת יותר מזה, חוץ מזה, שהוא לא היה מרגש במיוחד. הוא היה כיפי, קליל, נחמד, אבל לתת לו חמישה כוכבים, מצידי, לא מגיע לו. הוא לא מורכב מספיק, הוא קצת שטוח מידי.

נ.ב – מאחר שמדובר באתר עם הרבה אנשים דתיים, אני מרגישה את הצורך העז לומר את הדבר הבא, בתקווה שאנשים יכבדו אותי, את דעתי והמקום שאני באה ממנו:
הגישה שפיתחתי בנוגע לזהותי המינית היא זה-לא-עניינכם, כלומר; כל עוד אני לא נוקטת בשום דבר לא חוקי מבחינה מינית אז לאנשים אין זכות לפתוח את הפה החמוד שלהם בביקורת על הנושא הנ”לD=
אז אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לטוב ולרע, אלD=

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על סיימון מוצא את דרכו