ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002) מאת ויליאם גולדמן
ספר מעולה

---

".Hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father - prepare to die"



שמעו, אני בטח אחד האנשים היחידים שקראו את הספר לפני שהם ראו את הסרט.
עוד משהו - טיפ עתידי לכל מי שעוד לא ראה וקרא: לא משנה מה תעשו אל תראו את הסרט באותו היום שסיימתם את הספר.
למה?
כי אז תהיו כל כך שקועים בעולם שגולדמן יצר, שמכה ביד תגרום לכם לגחך ולומר "אני יודע משהו שאתה לא - אני לא שמאלי!" (או ימני), ובקשה קטנה תגרור "כל מה שתרצה" או "As you'r wish", ואתם תמצאו את עצמכם מדקלמים את המשפט שכתבתי למעלה כל כמה דקות עם חיוך מטופש על הפנים.
אז כן.


לנושא אחר - כשדיברתי על הסרט עם חברה שלי (היא לא קראה את הספר, ואני יכולה להתפשר על הסרט) הדבר הראשון שהיא אמרה (אחרי "...Hello, my name is Inigo Montoya" שמתי לב שכל מי שהזכרתי באוזניו את שם הסרט/ספר מיד פלט את השורה הזאת. כל אחד ואחד. מעניין.) היה "למה קוראים לזה הנסיכה הקסומה בכלל? נסיכה בסדר, אבל מה הקסומה פה?"
לא חשבתי על זה לפני זה, אבל וואלה - צודקת.
איפה פה הקסומה?!
רימתם אותנו! שקרים! כזבים! הבטחתם קסומה! אני רוצה החזר כספי!!!!
סתם, לא באמת. זה ספר טוב מדי.


זה הזמן להגיד קראתי את הספר לפני יומיים, במהדורה החדשה.
במהדורה הזאת גולדמן התחיל בהקדמה (שכללה כמה מהדברים שיקרו בספר) בה הוא דיבר בעיקר על צילומי הסרט ועל חייו האישיים. משם הוא המשיך להקדמה אחרת, שכללה גם היא חלקים מצילום הסרט והרבה פרטים על חייו האישיים, ואחרי זה הוא עבר להקדמה שלישית - ארוכה יותר משתי האחרות - שבה הוא דיבר (איזו הפתעה!) על חייו האישיים. משם הוא המשיך לספר עצמו, שבו קטע את רצף הסיפור מדי פעם לעמוד או שניים, בהם כתב (בכתב אחר, כדי שנבדיל) הערות על הספר וגם - נחשו מה עוד! - קצת על חייו האישיים. כשהספר נגמר הוא כתב את "התינוקת של באטרקאפ - הסבר" שם הוא הסביר קצת על למה הוא כותב רק את הפרק הראשון של התינוקת של באטרקאפ, אבל בעיקר מדבר על חייו האישיים. אחרי היה את התינוקת של באטרקאפ ושם זה נגמר.
שמתם לב לדפוס כלשהו?
הסופר חפר - חפר! - על עצמו ועל חייו, ומה מסתבר בסוף?
שכל מה שהוא אמר - לא אמיתי!!!
הוא דיבר על הבן שלו - אין לו בן, אלא שתי בנות.
הוא חפר על אשתו הפסיכיאטרית הקרירה והחכמה - אשתו לא פסיכיאטרית (וכנראה שהיחסים בניהם טובים יותר מאשר אלה שהוא כתב עליהם).
הוא המציא מדינה שלמה - ואפילו שתיים! - שלא קיימות בכלל.
הוא המציא היסטוריה שלמה ועירב אנשים אמיתיים ויצר עולם שלם סביב ספר אחד.
ולא טרח לספר לנו שהעולם לא אמיתי.
אה, ועוד דבר - הוא המציא בנאדם, והפך אותו לסופר של ספר שהוא עצמו כתב.
ושמעו - זה יוצר הרבה מאוד בלבול.
כי בעצם זה אומר שלא היה שום אבא שהקריא לילד שלו סיפור - כי הסיפור עוד לא נכתב. שלא היה שום ילד שחייו השתנו בעקבות זה, שום מורה שאמרה "זה לא יכול להימשך ככה בילי!" ושנתנה לו המלצות קריאה יום אחרי יום. שום כלום.
ובילי - לא, גולדמן, רצה שיהיה. הוא רצה לקרוא את הספר הזה.
ועל זה נאמר - "אם אתה רוצה לקרוא ספר שעוד לא נכתב, אין לך ברירה אלא לכתוב אותו בעצמך."
וזה מה שבילי - התכוונתי גולדמן, עשה.

שמעתי כבר כמה תאוריות על למה הוא עשה את זה, למה הוא נתן את הקרדיט לס.מורגנשטרן, למה הוא העמיד פנים שהוא רק המעצב - אבל החביבה עליי מכולן זו התיאוריה של לואיז. כל כך אנושית, כל כך כנה...
מה שכן, שמתי לב שב"תינוקת של באטרקאפ - הסבר" וויליאם - כלומר גולדמן, סיפר על תחושותיו כמי שפרסם את הגירסה המקוצרת וכל ההערכה הולכת לסופר האמיתי - כמו שצריך, והוא לא מבקש שיחשבו שהוא כתב את זה, אבל, והוא אומר - "וסליחה, אני עיצבתי את הספר הזה. הפחתי בו רוח חיים. מה שזה לא יהיה - זה בטח שווה משהו." והוא כותב כל כך יפה ואמיתי וכנה - ואפשר להרגיש את התרעומת והתסכול שלו, וזה בכלל לא אמיתי!
כי הוא לא היה יכול לעבור תביעות משפטיות על זכויות יוצרים, ולא היה צריך להיאבק על הזכות לקיצור הספר "התינוקת של באטרקאפ" כי הספר עוד לא נכתב, ובכלל לא צריך לקצר אותו, ואם כן אז הזכויות כולן שלו. הוא מזייף את הרגשות באומנות מרהיבה.

ואתם יודעים מה?
יותר מווסטלי, ובאטרקאפ, ופזיק, ואיניגו (הדמות האהובה עלי XD), וויזיני, והמפרדינק, ורוגן, והלבקן, ומקס-בעל-נס וההורים של באטרקאפ וכל אחד אחר - הדמות הראשית של הספר הזה,
היא גולדמן.
ויליאם גולדמן.

וזה מה שמייחד אותו! שהסופר הוא הדמות הראשית, והוא כותב על עצמו אבל ממציא לעצמו היסטוריה שונה לגמרי, ואני יכולה ממש לראות את ההנאה על הפרצוף שלו כשהוא כותב על עצמו הילד, אבל עושה כאילו הוא קרא את הספר בילדותו.
וזה כל כך חמוד, וכל כך מתוק,
ואני נמסה לרגליו ואומרת "לקנות את הספר? לקרוא אותו? לראות את הסרט? לקרוא שוב? להתענג על כל מילה? AS you'r wish."


אני מרגישה שעדיין לא חפרתי מספיק אז אמשיך עוד.
אני אעבור עכשיו לעלילה עצמה ולדמויות שכולנו מסכימים שהן דמויות.
באטרקאפ - ראיתי שבספרים בהוצאה ישנה יותר קוראים לה מרגנית (בעע איכסס מקיאה) ובסרט כתבו את זה נורית. איכס. באטרקאפ זה שם כל כך יפה! וחוץ מזה - אתם באמת מדמיינים את זה?
פזיק, ווסטלי, איניגו, המפרדינק (גאד דמאט!) ופתאום - נורית?
באמת?
היא התוודתה בפני ווסטלי על אהבתה הגדולה. היא אוהבת אותו כל כך. אם האהבה היא גרגר חול האהבה שלה היא יקום של חופים.
גם הוא אוהב אותה, הוא אמר לה. כל מה שתרצי, מרגנית.
אבוי.
ווסטלי! הוא כזה חמדמד. אבל היה בו גם משהו שלא הכי אהבתי. מושלמי מדי. קשוח וחזק. אבל גם חכם. וגם רגיש. וחתיך. ועשיר (עכשיו כשהוא הפיראט הנורא) גרי סטו מישהו?
פזיק - אוי הוא זה מתוק!!!! נמסתי מהחרוזים שלו. טיפש עם שרירים - הכוח חסר המוח. סטראוטיפ מובהק (זה היה אחרי שהמציאו את הסטראוטיפים XD) אבל יש בו משהו שפשוט גורם לך לחשוב - אז מה? שיהיה סטראוטיפי כמה שבא לו, העיקר שלא יפסיק לחרוז ולהיות דובי חמודי.
כשהוא היה ילד, ואמר להורים שלו - "אבל אבא, אמא, אני לא אוהב להרביץ" זה היה כל כך חמוד! אוף, הוא כל כך מתוקי!
זהו. די לחפור על כמה שהוא חמוד.
ואיניגו! הוא המדות האהובה עליי. למה? אני לא יודעת. ידעתי שהוא יהיה הדמות האהובה עליי עוד לפני שפגשתי אותו. בהקדמה ויליאם - אני מתכוונת גולדמן, מדבר עליו עם הנכד שלו, ורק לפי השם, לפי האזכור של חרב שש האצבעות, אני יודעת שהתאהבתי.
זה לא שאתה בוחר מי תהיה הדמות האהובה עליך. זה בדיוק כמו שאמרתי - להתאהב. גם התסמינים דומים.
עצירת העמוד כל פעם שרואים את השם שלו כתוב,
דפיקות לב כל פעם שמדברים עליו,
חיוך שמח כל פעם שמתעללים בו או שהוא נפצע או שהוא עומד למות,
אין כמו דמות אהובה! יש אחת או כמה בכל ספר (מלבד כאלה שממש גרועים) ואתה תמיד תמשיך לקרוא לא משנה כמה זה גרוע רק בזכותה.


ואתם יודעים עוד משהו?
גולדמן אומר לנו בלי הרף שהחיים לא צודקים ושצריך להשלים עם זה. אני עוד לא בטוחה אם אני מסכימה איתו או לא, אבל בכל מקרה זה היה יפה לראות את הפסקה האחרונה.
"אני באמת מאמין באהבת אמת, ושזה הדבר הכי נפלא בעולם - חוץ מסוכריות נגד שיעול. אבל אני גם באמת חושב שאין צדק בחיים.
פשוט יש בהם יותר צדק מאשר במוות."
ואין לי מושג מה אני מנסה להגיד!


וגם אין לי מושג למה כמה פעמים במהלך הביקורת הזאת קראתי לבילי - זאת אומרת גולדמן, בטעות בילי, או ויליאם, או פשוט לא גולדמן.
לא לכל הסופרים אני קוראת בשם המשפחה.
רולינג היא רולינג לנצח.
לקרוא לקאסי "קלייר" זה בלתי אפשרי. ריק הוא פשוט ריק.
וגולדמן הוא גולדמן. אין מה לעשות.
אבל הוא לא רק גולדמן.
הוא גם ביל ובילי ווילי וויליאם.
והוא הדמות הראשית של הנסיכה הקסומה.



ואתם יודעים עוד משהו?
אף פעם לא הבנתי מה כל כך נפלא בסוכריות נגד שיעול.

נופר

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)