ביקורת ספרותית על יצירת המופת - הספריה החדשה # מאת אנה אנקוויסט
ספר טוב

---

בכלל לא התכוונתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אותו קראתי לפני חודשיים וכבר החזרתי מזמן לספריה. התכוונתי לכתוב על ספר אחר ולא הצלחתי, אחר כך ישבתי קצת במיטה עם הלפטופ.

הלפטופ הוא הטריטוריה הוירטואלית של בן זוגי.
הוא, בניגוד אלי, מקפיד להיות מעודכן, במובן הסמי ממלכתי של המילה, ולכן מגדיר את וואלה כדף הבית, ואז, כשאני פותחת בהיסח הדעת את הדפדפן, אורבות לי כל מיני חדשות שאני מצליחה בדרך כלל להתעלם מהן. תמיד יש איזה משהו שמערבב ילדים עם סבל שלא יתואר וברקע האיום האיראני וכל זה.

בזמן שפתחתי בנחישות טאב חדש ונקי, חדרה למוחי בהתגנבות יחידים ידיעת חדשות מן הסוג האלים ופתאום נזכרתי במשהו נורא שמישהו סיפר לי.
משהו על ילדה בת שלוש או ארבע שנולדה עיוורת בעינה האחת ויש לה גידול בעינה השניה ועומדים לנתח אותה ולעקור את העין הרואה וההורים מלווים אותה בלילה שלפני הניתוח ולא יודעים איך ומה לספר לה.
ואז נזכרתי מי סיפר לי את הסיפור הנורא הזה. אנה אנקוויסט סיפרה לי אותו. הילדה היא דמות משנית מאוד בספרה "יצירת מופת".

נאנחתי אנחת רווחה. זה לא אמיתי, זה לא קרה באמת. זה רק סיפור.
זה רק סיפור? זה אמיתי אפילו שזה לא קרה.

אנה אנקוויסט יודעת לספר סיפור.
המציאות בסיפורים שלה מאוד לא נחמדה, כמעט כמו בוואלה אבל בלי איום איראני.
מי צריך איראנים כשלכל אחד יש שני הורים שיכולים להרוס אותו לחלוטין עם כוונה או בלי כוונה והוא לא יכול לעשות עם זה כלום (חוץ מלצייר את מה שקורה לו בתת מודע).
פן אחד של הספר ריאליסטי להכאיב כמו האנקדוטה שזכרתי ופן שני מסוגנן ומלוהק כמו דרמה קלאסית שהאקורד המהדהד של סופה ידוע מראש, קיצוני כמו באופרה. כל האקדחים מונחים טעונים במערכה הראשונה.

קראתי את "יצירת המופת" בסמיכות אקראית ל"עידן התמימות" וההרגשה היתה כמו טיסה בין עולמות מנוגדים, בתחילת "עידן התמימות" היו לי אפילו תסמיני ג'ט לג.
השוני היה בולט ובכל זאת חיפשתי מכנה משותף. מצאתי משהו. את שניהם כתבו נשים שהשם הפרטי שלהן מתחיל באל"ף ובשמות הספרים יש שתי מילים בסמיכות.
לא, זה לא זה.
שניהם מדברים על הכבלים בהם עקוד האדם לגורלו. אצל וורטון הכבלים טוויים מקודים תרבותיים ואצל אנקוויסט הם שזורים מהורות לקויה היולדת נכות רגשית ולהפך. בכל מקרה, גם בעולם אולטרה מודרני, בני האדם אינם חופשיים באמת לבחור את דרכם. הם מריונטות של הנסיבות.

לכן, אחרי הסוף, כהערת שוליים, הייתי מוסיפה עוד סוף. את זה של "יריד ההבלים":

Ah! Vanitas Vanitatum! which of us is happy in this world? Which of us has his desire? or, having it, is satisfied?—come, children, let us shut up the box and the puppets, for our play is played out.

ותודה לסוריקטה שסיקרנה אותי וגרמה לי להתנסות בספר שלא התכוונתי לקרוא (אני לא אוהבת ספרים שמחטטים בכאב בלי לעצור באדום) ומאידך הזהירה מהתוצאות ובזכותה הצטיידתי במימחטות איכותיות של חברת "קלינקס" בתוספת אלוורה.
בהחלט יכול להיות שגם אתם תבכו אפילו שאני לא דוגמא לכלום (כי אני בוכה גם מפרסומות כמו זאת עם הילד שמתחפש לשחקן בית"ר כדי שיוכל להתאמן בסתר בכינור ובסוף האבא מקבל אותו כמו שהוא והכל בזכות איזו חבילה סלולרית. מזל שנשאר לי טישו).

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על יצירת המופת - הספריה החדשה #