ביקורת ספרותית על יצירת המופת - הספריה החדשה # מאת אנה אנקוויסט
ספר לא משהו

---

קורה מדי פעם שלא מתחברים לספר מסוים, למרות שכולם עומדים בתור כדי להללו, לשבחו, לפארו ומה לא.
"אי ההתחברות" נובעת ממספר רב של סיבות כגון: אי השלמה עם הנושא והתחברות אליו, אי יכולת "להיכנס לראשו/ה" של הסופר/ת, הדמויות ואופיין אינם בדיוק הטיפוסים שלך, בליל של משפטים שנראים שאינם מתחברים לקונטקסט שסופר עד כה, הכנסה בכוח של טקסטים - אפילו על גבול הגסות הזולה - רק כדי להכניסך לאווירה, ועוד.
לצערי, כל שנכתב - קרה לי.
בספרים שאיני מתחבר אליהם מייד בתחילת הקריאה, אני נוהג לתת "צ'אנס" והגבלה - קריאת רבע ספר, או מחצית, לפי מצב הרוח.
כאן הגעתי עד הרבע, 70 עמודים, ונשברתי.
אנסה לתמצת בקצרה (עד עמ' 70) מה היה לנו עד כה.
ובכן, מסופר על שני אחים: אוסקר - מעין כתב בעיתון מקומי, ויוהאן, צייר, ש"יצירת המופת" שלו - ציור בשם "הדוור", אמור להיות מוצג בתערוכה.
אימם של השניים, אלמה, שנשארה לבד, לאחר שבעלה עזב אותה והתאהב בזמרת בארה"ב, היא אישה מבוגרת שמנסה לסכסך בין שני בניה ולמשול בהם בחזקת "הפרד ומשול", כך שכל אחד לבד יוכפף למרותה. זהו.
שני הבנים אוהבים את אימם המקסימה, וזה אך טבעי וברור:
אוסקר (במחשבה): 'פשוט לומר לה: את מכשפה זקנה עם שיער מדובלל, העור שלך מידלדל בִּקפלים בצוואר, את שק של עצמות חסר-צורה, צומחות לך שערות לבנות ארוכות על הסנטר.' (עמ' 62).
יוהאן, לעומתו הרבה יותר מטורף על אמו, וממש לא יגיע למצב כזה: "שתישרפי עם הקְרֶמְשְנִיט ועם המדע שלך. תצלעי לך בעצמך למאפיה להביא את הסחורה המעופשת הזאת..." (עמ' 54).
ועתה, לאחר שנהנינו מהיחסים המאוד מיוחדים שבין השלושה, אנסה לתמצת בצורה גסה (תרתי משמע), את המעט ש"קיבלתי" מהסיפור, "לא לבעלי קיבה רגישה", כפי שנוהגים לומר: לא נגעתי, הכל שחור על גבי עיתון.
* עמ' 15 לא נכתב- צנזורה, נחסך מהקוראים.
* עמ' 16 כנ"ל.
* עמ' 36 כנ"ל.
"...מימינו משתרעות הגבעות האדירות של זינה, שרשרת הרים עם הישבן שלה כפסגה... הוא משליך מעליו את השמיכה, מכווץ את הישבן, לוחץ לרגע החוצה את הבטן עם האיבר הנפוח: הוא מוכן..." (עמ' 39).
קמים בבוקר... ואז "להשתין באסלה השחורה, להתיז על המכסה. הריח של שתן הבוקר המרוכז צורב באפו, איזו צחנה, סירחון של זקנים, מסר של חוש-הריח מן הגיהינום." (עמ' 41).
"יוהאן מושך באף. כּוּסִים מגרניט, שאנשים משתמשים בהם כמחזיקי מכתבים. ועוד מתגאים שיש להם יצירת אמנות בבית. זה עולה כסף, אבל יש תמורה" (עמ' 46).
"...כשראה את החבילה השטוחה מונחת תחת עץ-האשוח הייתה לו זקפָּה מרוב התרגשות..." (עמ' 53).
"...איך יהיה לדחוף את הידיים אל החצאית דרך חגורת המותניים ולצבוט את הישבן, השרירי מרוב רכיבה?... להתמזמז עם האקס לא נחשב..." (עמ' 57).
ועתה, לסיום ה"מובאות". כיצד פורסים/חותכים עוגה, אליבא דאנקוויסט:
"כמעט בעל-כורחו הוא נועץ את הסכין בעוגה, מנתר כשהוא מגיע לקרש החיתוך. צָק! להניף את הסכין. צָק! לנתר. צָק! ועוד פעם. צָק! צָק!" (עמ' 66).
וואו!, ביאליק במיטבו!
מעביר ברצון את הלפיד למי שמעוניין להמשיך...
אנא, קחו...
שיהיה בהצלחה.

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על יצירת המופת - הספריה החדשה #