אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהירות, בוחנת לפני שאני מאפשרת מידה רבה של קרבה. אני כאילו מתנה את ההשתתפות שלי ביצירה של אותו מרחב אינטימי שביני לבין הספר בכך שגם הוא, הסופר, ישים שם את עצמו. לא את החלקים היפים שלו, אלה שאפשר להשוויץ בהם, אלא את אלה שהוא לא רוצה להראות, אלה שהוא מראה רק כי אין ברירה, כי קשה איתם לבד, כי לא הכל אפשר לברר בשתי עיניים.

כמה בכיתי. אנה אנקוויסט שמה הכל על השולחן בספר מאד אינטימי. זה סיפור על אנשים. על שלושה ימים בחייה של משפחה חולה אחת, במהלכם מתפתחת היכרות עמוקה מאד שלנו, הקוראים, עם כל אחד מבני המשפחה הזאת. אף אחד לא מקבל הנחות במהלך ההיכרות הזאת. הכאבים נחשפים עד שממש אפשר לראות אותם, בטח להרגיש, המניעים של כל אחד מהאנשים האלה, אלה שהוא עצמו מבין וגם אלה שלא, מתבררים אט אט, הזכרונות מהדהדים. וזה כתוב היטב, בסוג של ריחוק שדווקא מייצר קרבה ובקצב שהולך ומתגבר ככל שמתקדמים.

הנושאים שהספר מעלה רבים. כולם במישור היחסים בין בני אדם, בעיקר יחסים בתוך המשפחה. בשבילי, הנושא המשמעותי ביותר היה התמודדות עם אובדן. כל מיני סוגים של אובדן, בכל מיני נקודות זמן בחיים, התעמתות, הדחקה, כשהתיאור הוא מאד אותנטי ומעורר לעיתים הזדהות רבה, לעיתים חמלה, אף פעם לא אדישות. מעבר לכך, הוא עוסק בילדים ובהורים, בהשפעה (המכרעת, לעיתים הרסנית) של הורים על הילדים שלהם, מערכת הציפיות שיש בקשר הזה, התפקידים שמיוחסים לבני המשפחה. היכולת לייצר סיפור שיש בו היגדים מאד משמעותיים ביחס לנושאים האלה מאד מרשימה. יחד עם זה, לי הפריעה במקומות מסויימים, לא רבים, פרשנות יתר. זה קצת הרגיז אותי. הייתי מעדיפה שהיא רק תספר, כי היא מספרת נפלא ולזה האמנתי. ממש האמנתי. עם פרשנות, לעומת זאת, אפשר להתווכח.

"דגי הזהב זללו את הילדים שלהם." ככה זה מתחיל.

בכלל לא התכוונתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אותו קראתי לפני חודשיים וכבר החזרתי מזמן לספריה. התכוונתי לכתוב על ספר אחר ולא הצלחתי, אחר כך ישבתי קצת במיטה עם הלפטופ.

הלפטופ הוא הטריטוריה הוירטואלית של בן זוגי.
הוא, בניגוד אלי, מקפיד להיות מעודכן, במובן הסמי ממלכתי של המילה, ולכן מגדיר את וואלה כדף הבית, ואז, כשאני פותחת בהיסח הדעת את הדפדפן, אורבות לי כל מיני חדשות שאני מצליחה בדרך כלל להתעלם מהן. תמיד יש איזה משהו שמערבב ילדים עם סבל שלא יתואר וברקע האיום האיראני וכל זה.

בזמן שפתחתי בנחישות טאב חדש ונקי, חדרה למוחי בהתגנבות יחידים ידיעת חדשות מן הסוג האלים ופתאום נזכרתי במשהו נורא שמישהו סיפר לי.
משהו על ילדה בת שלוש או ארבע שנולדה עיוורת בעינה האחת ויש לה גידול בעינה השניה ועומדים לנתח אותה ולעקור את העין הרואה וההורים מלווים אותה בלילה שלפני הניתוח ולא יודעים איך ומה לספר לה.
ואז נזכרתי מי סיפר לי את הסיפור הנורא הזה. אנה אנקוויסט סיפרה לי אותו. הילדה היא דמות משנית מאוד בספרה "יצירת מופת".

נאנחתי אנחת רווחה. זה לא אמיתי, זה לא קרה באמת. זה רק סיפור.
זה רק סיפור? זה אמיתי אפילו שזה לא קרה.

אנה אנקוויסט יודעת לספר סיפור.
המציאות בסיפורים שלה מאוד לא נחמדה, כמעט כמו בוואלה אבל בלי איום איראני.
מי צריך איראנים כשלכל אחד יש שני הורים שיכולים להרוס אותו לחלוטין עם כוונה או בלי כוונה והוא לא יכול לעשות עם זה כלום (חוץ מלצייר את מה שקורה לו בתת מודע).
פן אחד של הספר ריאליסטי להכאיב כמו האנקדוטה שזכרתי ופן שני מסוגנן ומלוהק כמו דרמה קלאסית שהאקורד המהדהד של סופה ידוע מראש, קיצוני כמו באופרה. כל האקדחים מונחים טעונים במערכה הראשונה.

קראתי את "יצירת המופת" בסמיכות אקראית ל"עידן התמימות" וההרגשה היתה כמו טיסה בין עולמות מנוגדים, בתחילת "עידן התמימות" היו לי אפילו תסמיני ג'ט לג.
השוני היה בולט ובכל זאת חיפשתי מכנה משותף. מצאתי משהו. את שניהם כתבו נשים שהשם הפרטי שלהן מתחיל באל"ף ובשמות הספרים יש שתי מילים בסמיכות.
לא, זה לא זה.
שניהם מדברים על הכבלים בהם עקוד האדם לגורלו. אצל וורטון הכבלים טוויים מקודים תרבותיים ואצל אנקוויסט הם שזורים מהורות לקויה היולדת נכות רגשית ולהפך. בכל מקרה, גם בעולם אולטרה מודרני, בני האדם אינם חופשיים באמת לבחור את דרכם. הם מריונטות של הנסיבות.

לכן, אחרי הסוף, כהערת שוליים, הייתי מוסיפה עוד סוף. את זה של "יריד ההבלים":

Ah! Vanitas Vanitatum! which of us is happy in this world? Which of us has his desire? or, having it, is satisfied?—come, children, let us shut up the box and the puppets, for our play is played out.

ותודה לסוריקטה שסיקרנה אותי וגרמה לי להתנסות בספר שלא התכוונתי לקרוא (אני לא אוהבת ספרים שמחטטים בכאב בלי לעצור באדום) ומאידך הזהירה מהתוצאות ובזכותה הצטיידתי במימחטות איכותיות של חברת "קלינקס" בתוספת אלוורה.
בהחלט יכול להיות שגם אתם תבכו אפילו שאני לא דוגמא לכלום (כי אני בוכה גם מפרסומות כמו זאת עם הילד שמתחפש לשחקן בית"ר כדי שיוכל להתאמן בסתר בכינור ובסוף האבא מקבל אותו כמו שהוא והכל בזכות איזו חבילה סלולרית. מזל שנשאר לי טישו).

האקווריום כמיקרוקוסמוס לחיי משפחה

אנה אנקוויסט, היא סופרת הולנדית, שאחד מיסודות חייה הם המים, או יותר נכון מימיי האוקיינוס האטלנטי המאיימים על בני האדם הנמצאים במאבק ובמגננה מולם כמהות חיים.

מהסיבה הזאות, בחירתה של אנקוויסט, להתחיל את סיפרה בתיאור חבית מים בה משתכשכים דגי זהב, מעוררת תהייה. לכאורה יש לנו תמונת יופי ושלווה של חיות נוי נהדרות בסביבה מוגנת, אך אנקוויסט לוקחת את התמונה השלווה, ועוכרת לנו אותה במהירות ובזדוניות, בעובדה שהיא מספרת על ההכרח להפריד בין צאצאי הדגים להוריהם, כי אחרת ההורים יאכלו את ילדיהם.

אנקוויסט דרך מטפורת האקווריום מכניסה אותנו לעניין:

אני מתכוונת לספר לכם סיפור על משפחה אחת, כצופים המביטים בה מעבר לזכוכית האקווריום. אני לא אחסוך מכם תיאורים נוקבים על מים עכורים, ועל דינמיקה אכזרית הנוצרת לא פעם בתוך המושג האידילי המכונה משפחה. אני אתאר לכם תמונת חיים מאוד מפורטת, המורכבת מהמון פרטים יום יומיים, כציור היפר-ראליסטי של אקווריום זכוכית בו משתקפים המים והשתברותם בצורה חדה ומדויקת, בו משתכשכים דגים כסימבולים למצבים נפשיים וכרמזים לחידת העלילה.

זהו הקסם בכתיבת אנקוויסט, האיפוק, הדיוק והעמדה שלנו כצופים מהצד, בריחוק מסוים מחיי גיבורי העלילה, תמונה המעניקה פרספקטיבה נכונה, המאפשרת לקלוט תמונות חיי משפחה אחת המתפוררת לנו מול העיניים, באמצעותה אנקוויסט מעניקה אמירה גדולה על יחסי הורים ילדים.

הבחירה השנייה המפתיעה של אנקוויסט, היא הדרך בה היא החליטה לפתוח את הסיפור, באמצעות ליסה, דמות משנית בספר, אישה בשנות הארבעים לחייה, עדיין יפה אך אותת הגיל נכרים בה. ליסה היא המתבוננת החיצונית בחיי המשפחה, דרכה נחשף להקשרים נסתרים שיחשפו בהדרגה.

ליסה מציגה את עצמה ואת המשפחה גיבורת העלילה:

מקצועי עם השם הבומבסטי, פסיכואנליטיקאית, יעניק לכם תובנות ספקולטיביות והצצה, (כולם אוהבים להציץ) לנפשם המסוכסכת והעכורה, של גיבוריי העלילה. למען ההגינות, והסודיות הרפואית אני לא אצביע על שמות הקרובים שלי בשלב זה, רק אקרא לתופעות בשמם המפורש, נרקיסיזם, תסביך אדיפוס, ודפרסיה (כאן מגיע הטריק), אתם לבד תחברו ותתייגו את גיבורי העלילה, כל אחד להגדרה הפסיכואנליטית שנאמרה בצורה אגבית כהרצאה למתמחים שלי.

כעת אציג בפניכם את הקרובים שלי: יוהאן הצייר, הגרוש של החברה הכי טובה שלי, עומד להציג תערוכה רטרוספקטיבית, פורצת דרך שתקנה לו הערכה, במוזיאון העירוני הנחשב שלנו באמסטרדם. הוא ממוקד בעצמו, רודף נשים, מי שאביו הצייר ברח בילדותו, יש לו אם דומיננטית, אלמה, שהעלימה את זכר האב, השולטת בחיי שני בניה בשיטת הפרד ומשול. מקס האח השני, נכה המתקשה ליצור חיים חברתיים וזוגיים, מי שכל חייו חסה בצילם של יוהאן והאם, הוא אוצר במוזאון הלאומי המתחרה במוזיאון בו מציג יהואן. אלן גרושתו הנבגדת והזנוחה של יוהאן, מתמודדת עם מות בתם המשותפת. לסיכום מדובר במשפחה שלא מתפקדת, הנמצאת בעצמו של משבר.

אנקוויסט מציגה את תמונות גיבוריה, ואת התפקיד שהן ממלאות בעלילה:

יהואן, מבקש לצייר תמונה גדולה אחת, את יצירת המופת, באמצעותה הוא מבקש, לרצות את האם ולהשיג אהבה והכרה, כתחליף לאהבת האב, צייר בעברו, שמעולם לא הוענקה לו. אנחנו לא יודעים מהי התמונה הזאת, מה כל כך מיוחד בה, אנחנו נמתין לסוף העלילה בכדי לפענח את החידה.

אוסקר אחיו, חוקר המסדר את האמנות על פי קנה מידה והגיון המובן רק למעטים, כתחליף לאי הסדר במשפחתו שהתפוררה לו מול עיניו. אוסקר מחפש את תמונות אביו בארכיון המוזיאון, במקומם של ציירים נשכחים. מהי חשיבות הגילוי המחודש של תמונות האב, במועד תערוכת האח. האם הגלוי יהווה סגירת מעגל עם האב הנעדר מחיי ילדיו, האם הוא יעניק הסבר שונה ליצירת יהואן הבן?

מול תמונות האמנים שיש בהם ניסיון לחיקוי החיים, מעמידה אנקוויסט את תמונות החיים עצמם, באמצעות ליסה המכינה ריבה, לכאורה פעולה בנאלית ונשית למדי, אך אנקוויסט הפכה אותה עבורי לאחד משיאי הספר, לתמונה מרהיבה ומלאת חיים המספרת סיפור מרגש על סערת נפש:

"הפעילות הוולקנית נמרצת כל כך, שהנוזל החם הולך וגואה בסיר: בבועות מתפוצצות, בסילונים אדומים כהים, יוצאות האוכמניות למתקפתן האחרונה." (עמוד- 79)

סיר הלחץ ההולך וגועש, מתפוצץ כהר געש וכלוחות טקטוניים. הריבה המתהווה, היא משל ונמשל לאישה המביטה בסיר בו מתבשלים פירות יער מאדימים ההופכים לעיסה דביקה ורותחת, ולפתע היא קולטת שכך קורה במשפחה הקרובה לה, הצטברות של טינות וכעסים, האם הם יבשילו להתפרצות געשית גדולה, האם אחריה ייווצר איזון מחודש, כלאחר קטסטרופה גדולה?

אנקוויסט, כותבת נפלא, כתיבה אישית ונוגעת המתארת חיים בצורה רגישה ומרגשת.

יצירה יפהפיה ומושלמת בעיני.
הספר כמובן.
אם קראתי את יצירת המופת הזאת תוך יומיים
(האמת פחות מזה) ולא רק בגלל אילוצי חזרה לספריה.
שם הם כבר נתנו לי הארכות זמן רבות מדי.
מכיוון שנכבשתי בקסמי הכתיבה של הסופרת המעולה
הזאת אנה אנקוויסט.
כמו צייר רב אומן יודעת הסופרת לצייר את הדמויות
בעדינות רבה, בהבנה עמוקה של נפש האדם,היא בונה
לאיטה את הדמות על כל יופיה וצדדיה הכעורים יותר.
על יחסים בתוך משפחה.
בין בני המשפחה.
לבין אנשים הסובבים אותם ונוגעים לחייהם.
כל דמות מתארת את סיפורה, רגשותיה, מחשבותיה
עם שאר הדמויות.
אנקוויסט אינה מאבדת אף ניואנס קל שבקלים
של צבע או טבע או נוף. הנותן ביטוי למצבה הנפשי
של הדמות.
ישנם מצבים טרגיים הכתובים באיפוק כה רב.
שהקורא חש עמם הזדהות עמוקה, הרגשתי שאני
נשאבת לתוך הסיפור עצמו, לא יכולתי לבחור דמות
אחת או אחרת להזדהות עמה.
אהבתי את כולן.
כל דמות שם נמצאת בעמדה של אהבה והשתוקקות
למישהו או למשהו שלא יתגשם לעולם.
העלילה עוסקת גם בעבר של הדמויות שמתגלה במלואו
בסוף, טכניקה שהסופרת השתמשה בה גם בספרה הסוד.
אבל כאן היא עושה זאת ביתר הצלחה.
הארועים הטרגיים בעבר המשפיעים על הדמויות בהווה.
לאחר סערת רגשות ומהומה בשיאו של הספור
כל דמות יוצאת עם שבר אחר מהסיפור, אף אחד לא נכנס שלם
ולא יוצא ממנו שלם.יש שבר פיזי וישנו שבר נפשי.
הפתרונות נישארים לדימיונו של הקורא המרותק.
הנאה שלמה ומובטחת.
אם תהנו ספרו לחבר'ה.
אם לא תהנו ספרו לי בתיבה האישית.

קורה מדי פעם שלא מתחברים לספר מסוים, למרות שכולם עומדים בתור כדי להללו, לשבחו, לפארו ומה לא.
"אי ההתחברות" נובעת ממספר רב של סיבות כגון: אי השלמה עם הנושא והתחברות אליו, אי יכולת "להיכנס לראשו/ה" של הסופר/ת, הדמויות ואופיין אינם בדיוק הטיפוסים שלך, בליל של משפטים שנראים שאינם מתחברים לקונטקסט שסופר עד כה, הכנסה בכוח של טקסטים - אפילו על גבול הגסות הזולה - רק כדי להכניסך לאווירה, ועוד.
לצערי, כל שנכתב - קרה לי.
בספרים שאיני מתחבר אליהם מייד בתחילת הקריאה, אני נוהג לתת "צ'אנס" והגבלה - קריאת רבע ספר, או מחצית, לפי מצב הרוח.
כאן הגעתי עד הרבע, 70 עמודים, ונשברתי.
אנסה לתמצת בקצרה (עד עמ' 70) מה היה לנו עד כה.
ובכן, מסופר על שני אחים: אוסקר - מעין כתב בעיתון מקומי, ויוהאן, צייר, ש"יצירת המופת" שלו - ציור בשם "הדוור", אמור להיות מוצג בתערוכה.
אימם של השניים, אלמה, שנשארה לבד, לאחר שבעלה עזב אותה והתאהב בזמרת בארה"ב, היא אישה מבוגרת שמנסה לסכסך בין שני בניה ולמשול בהם בחזקת "הפרד ומשול", כך שכל אחד לבד יוכפף למרותה. זהו.
שני הבנים אוהבים את אימם המקסימה, וזה אך טבעי וברור:
אוסקר (במחשבה): 'פשוט לומר לה: את מכשפה זקנה עם שיער מדובלל, העור שלך מידלדל בִּקפלים בצוואר, את שק של עצמות חסר-צורה, צומחות לך שערות לבנות ארוכות על הסנטר.' (עמ' 62).
יוהאן, לעומתו הרבה יותר מטורף על אמו, וממש לא יגיע למצב כזה: "שתישרפי עם הקְרֶמְשְנִיט ועם המדע שלך. תצלעי לך בעצמך למאפיה להביא את הסחורה המעופשת הזאת..." (עמ' 54).
ועתה, לאחר שנהנינו מהיחסים המאוד מיוחדים שבין השלושה, אנסה לתמצת בצורה גסה (תרתי משמע), את המעט ש"קיבלתי" מהסיפור, "לא לבעלי קיבה רגישה", כפי שנוהגים לומר: לא נגעתי, הכל שחור על גבי עיתון.
* עמ' 15 לא נכתב- צנזורה, נחסך מהקוראים.
* עמ' 16 כנ"ל.
* עמ' 36 כנ"ל.
"...מימינו משתרעות הגבעות האדירות של זינה, שרשרת הרים עם הישבן שלה כפסגה... הוא משליך מעליו את השמיכה, מכווץ את הישבן, לוחץ לרגע החוצה את הבטן עם האיבר הנפוח: הוא מוכן..." (עמ' 39).
קמים בבוקר... ואז "להשתין באסלה השחורה, להתיז על המכסה. הריח של שתן הבוקר המרוכז צורב באפו, איזו צחנה, סירחון של זקנים, מסר של חוש-הריח מן הגיהינום." (עמ' 41).
"יוהאן מושך באף. כּוּסִים מגרניט, שאנשים משתמשים בהם כמחזיקי מכתבים. ועוד מתגאים שיש להם יצירת אמנות בבית. זה עולה כסף, אבל יש תמורה" (עמ' 46).
"...כשראה את החבילה השטוחה מונחת תחת עץ-האשוח הייתה לו זקפָּה מרוב התרגשות..." (עמ' 53).
"...איך יהיה לדחוף את הידיים אל החצאית דרך חגורת המותניים ולצבוט את הישבן, השרירי מרוב רכיבה?... להתמזמז עם האקס לא נחשב..." (עמ' 57).
ועתה, לסיום ה"מובאות". כיצד פורסים/חותכים עוגה, אליבא דאנקוויסט:
"כמעט בעל-כורחו הוא נועץ את הסכין בעוגה, מנתר כשהוא מגיע לקרש החיתוך. צָק! להניף את הסכין. צָק! לנתר. צָק! ועוד פעם. צָק! צָק!" (עמ' 66).
וואו!, ביאליק במיטבו!
מעביר ברצון את הלפיד למי שמעוניין להמשיך...
אנא, קחו...
שיהיה בהצלחה.

סוף סוף הגעתי לספר הזה תודות למי שצריך. ספר "חזק" שלא מעגל פינות. יחסים במשפחה הרוסה שמתפקדת תוך כדי פגיעה ופגיעות. ויש גם תיקון מסוים בדור השני. מערכות היחסים, רגשות קשים של בגידה קינאה כמו אהבה ונטישה שכול ומה לא... וכל זה כאילו מצוייר על רקע טפט של דגים. דגי ים ונהר דגי אקווריום, דגי מאכל מוכנים לאכילה ובטרם. לדגים תפקיד משלים ומשקף למה שקורה לאנשים כי הם מסמלים היעדר יכולת ביטוי של רגשות, עורם קר, הם אינם משמיעים קול ולעיתים אוכלים את צאצאיהם. גם האילמות וקשיי הבנה הם מוטיבים מלווים בספר אנקוויסט מטיבה להשתמש בטבע, בצימחיה ובמזג האויר כשותפים למצבם הדגשי של גיבוריה. הכל מתואר בצבעים עזים. ציר הספר הוא יצירת אומנות. והיצירה הזו שמצליחה להביע בעוצמה רבה את הטרגדיה המשפחתית כאילו צוירה הישר מהתת מודע של הצייר מבלי שהוא עצמו בדבריו ורגשותיו יכול לראות אותה ולהתייחס אליה. שם הייצירה, "פייטה", חמלה. הצייר ידע לצייר אותה אך לא היה מסוגל לחוש ולהביע אותה כלפי חוץ. השניות הזו כמובן מובילה לטרגדיה נוספת. לא פשוט, מלאכת מחשבת נעשתה כאן כדי שהעומס הזה יעניין, יעורר ולא יעיק. אנקוויסט מדייקת מאד בתאור גיבוריה רגשותיהם ומראם היא לא מזלזלת בשום פרט. יצירתה אמינה ונוגעת ללב, יש בה קטעים מטלטלים ממש. זו יצירת מופת ספרותית שמעוררת התפעלות.

מאחורי יצירת מופת עומד אמן, מצייר ציורים ומכין תפאורות. גם בזמנים של אבל משפחתי, זה מה שהוא עושה.
והחיים נחיים ליד יצירותיו של האמן, גם בתוכן.

התקשיתי להחליט מי הגיבור בסיפור. כל דמות היא גיבור בפני עצמה, ומלווה את הסיפור מנקודת ראותה. הספר קריא ביותר ומעביר זמן בצורה נחמדה. קצת על מערכות יחסים בין הורים לילדים, בין אחאים ובין בני זוג. לא עמוק מדי. לא מעיק. וגם לא מעורר יותר מדי מחשבה.

למרות הדרך המאופקת ותוך רצף אבחנות דקות מוליכה אנקוויסט את הקורא לשיא פתאומי שלאחריו עצב גדול.
רומן ראשון מרשים למדי, וזאת למרות שכל הציטוטים מדון ג'ובאני היו מיותרים ומאולצים בעיני.