ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 31 באוגוסט, 2013
ע"י adielz


*ספוילר*
מאיר שלו חזר אלינו עם ספרו החדש "שתיים דובים". התגעגענו. אנחנו מודים.
והוא לא אכזב- זה בטוח. הספר הוא פשוט תענוג מופלא המשאיר בפה טעם של עוד.
העלילה, כמו בספריו האחרים של שלו- פשוטה. רות תבורי - רותה- מספרת לסטודנטית את סיפור המושבה דרך סיפור משפחתה. היא מתחילה, כמובן לא בסדר כרונולוגי, מסבא שלה- זאב תבורי- ואשתו. ממשיכה להוריה, אליה ואל אחיה, מספרת על בעלה וגם על בנה המנוח. הסיפור בתחילה נראה כמו סיפור משפחה תמים, אך כמו שרותה אומרת, משפחת תבורי רק סיפקה שערוריות.

הסבא זאב, שנראה תמים, מסבר להיות אדם אכזר שהרג יותר מפעם אחת. בעלה, אחרי מות בנה נכנס ל 12 שנות דיכאון, והיא- יודעת הכל ושותקת, כי אין לה חברה אמיתית לספר לה את כל זה.

את בעלה רותה אוהבת עד עמקי נשמתה, וממתינה לו 12 שנים עד שיחזור מהשקט שלו. "'זה חשוב מאוד, שב ואמר אז,להצחיק את אהובתך. בעשרת הדיברות שלהם, שכתב ותלה על קיר חדר השינה, היו הדיבר השלישי, הרביעי והתשיעי זהים: הצחק את אשתך'."

אבל כמובן, כמו בכל ספרי שלו- העלילה היא לא העיקר, אלא השפה והתיאורים. סגנון הכתיבה המבריק של שלו גורם לכך שאפילו הדברים המלוכלכים ביותר- איומים, רציחות, תאונות, שנאה- נשמעים כדברים היפים בעולם. גם הרצח המתחזה להתאבדות וגם הרצח הברור של התינוקת נשמעים כמו לידה מופלאה.
"... איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקרבן ולא הקרבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה, מצאנו אותו. זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן."

אפרופו דברים אפלים- בניגוד ל"יונה ונער", שם סופר לנו על לידה מחדש והתחלות חדשות, על פריחה ועל התחדשות, ב"שתיים דובים" אין רמז לדברים אלה. הספר סובב סביב אבל, מוות, קנאה וסודות. כדי לפצות על זה, שלו החכים למלא את הספר בתיאורי טבע ונוף מרהיבים. כל פרט בטבע, בצמחים, בעצים, בפרחים, בסלעים- נכתב בפירוט יפיפה כמו שרק שלו יודע לעשות. "שלושה עצים גדולים. הגודל חשוב. עצים גדולים עוזרים לבני אדם להירגע. זה העובי והחוסן של הגזע, הצל והביטחון והנינוחות של הנוף, הלחישה של הרוח בין הענפים, שגם בהיותה סערה הם נעים לאט ממנה, אלה הרוגע והיופי של הנוף."

כמו בשאר הספרים שלו, גם כאן שלו שם לב לתופעות ולתכונות אנושיות שברוב הספרים נשכחות. לדוגמה הוא טורח להזכיר שוב ושוב שלמרות שרותה טוענת שאין כזה דבר חברות בין גברים, יש ועוד איך. דוביק ואיתן מראים לנו חברות גברית מהיא. איתן הוא חברו הטוב ביותר של דוביק. כדי שאיתן לא יעזוב אותו ("אתה מאוהב" אומרת רותה), הוא משדך את איתן לאחותו רותה.

שלו, כחלק מכתיבתו עושה הרבה שגיאות-מכוונות בשפה. העברית שלו עשירה דווקא בשגיאות יפות. ואכן, הוא טורח לשים משפט בספר שמסביר את כל סגנון הכתיבה וגם את שם הספר. משפט זה מעביר בך את התחושה המדויקת של יראה והערכה כלפי הסופר- כמעט גאונות ספרותית:
"המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים?. הסתכלתי עליו. לא ברור היה לי אם הוא מתחכם או סתם לא מבין, ואמרתי לו, אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת"

הספר, אגב, כתוב בצורה של מונולוג ארוך מאוד של רותה, מהול בסיפורי העבר שהיא כתבה ("כי אין לי למי לספר"), ובין לבין מופיעים סיפורי ילדים שרותה כתבה לבנה, נטע. המונולוגים כתובים בצורה של דיבור אינסופי, מלא באזכורים לעתיד ואזכורים לעבר, אנקדוטות שונות ובדיחות. לעומת זאת הסיפורים שהיא כתבה לעצמה כתובים בבירור, כמו כתיבתו הרגילה של שלו. הם מסופרים כסיפור המשלים את פיסות המידע שנמסרו ע"י רותה לסטודנטית. הם יותר רשמיים מהדיבור הרגיל שלה.
אחרונים מגיעים סיפורי הילדים שרותה כתבה. הם ממש בונוס, פשוטו כמשמעו. לא מוסיפים לעלילה, אבל מוסיפים הרבה מאוד לקורא. אפשר לומר שהקורא מחכה לסיפור הילדים הבא...

אכן ספר מעולה, עלילתית הוא מתעלה על "יונה ונער", למרות שזאת השוואה אסורה. שלו שוב מבריק, שוב מהנה, שוב מלא הומור, ושוב מחדש. אין תחושה-למרות המסגרת הדומה- של דז'ה וו.

מאיר שלו, שתיים דובים
הוצאת עם עובד
369 עמודים


----------------------------
אתם מוזמנים לקרוא את בלוג הביקורות שלי- bikurpeta.blogspot.co.il
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
כתבת יפה מאוד, תודה.



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ