ביקורת ספרותית על הקתדרלה ליד הים מאת אילדפונסו פלקונס
ספר לא משהו

---

השבוע ראיתי סרט מעולה (1917, אם אתם תוהים). השבוע קראתי ספר בינוני.
ההבדל ביניהם היה שהסרט עשה הכל כדי להיות סרט, אבל גם הספר עשה הכל כדי להיות סרט. לכן הראשון מצויין והשני חיקוי תפל ומשעמם.
לאורך כל הקריאה ב'קתדרלה ליד הים' הרגשתי שאני קורא תסריט בינוני. תיאור מאוד טכני, דיאלוגים חלשים, והכי מעצבן- מעבר חד מאוד בין "סצנות".
באחד הפרקים זה היה בולט מאוד- בכל פעם שמשהו קרה לארנאו- הסצנה נחתכה ועברה להראות מה קורה עם ז'ואן או מאר, ואז חזרה לארנאו ושוב נחתכה וחוזר חלילה.
האפקט שזה יוצר, של התרחשות במקביל, יכול היה להיות מעניין, אלמלא הרגיש כל כך לקוח ממונטאז' קלאסי בכל סרט בינוני.

נכון, לא כל ספר מיועד להיות ספרות יפה. לא סתם יש קטגוריה כזאת. אבל בכל זאת, למילה הכתובה יש חן מיוחד ואופי יוצא דופן בין שלל הדרכים לספר סיפור. זה לא רק עוד כלי להציג מה קרה לכמה דמויות. בעיניי, כתיבה של עלילה ושל דיאלוגים יכולה להיות מפעימה בפני עצמה, גם ללא אירוע דרמטי שמתרחש בה (רומן רוסי למשל. עלילה איטית וכתיבה מופלאה). כמו ציור על קיר במוזיאון, או כמו תנועה של להקת שחקנים על במה. לכל מדיה יש את היתרון שלה.
היתרון של הספר נמחץ לחלוטין ב'קתדרלה ליד הים', וייצא ספר עם עלילה בינונית מאוד, עומק דמויות נמוך מאוד (סיפור האהבה בין מאר לארנאו לא היה מרגש, אלא לא אמין בעליל ואפילו גובל בגילוי עריות כלשהו. בי הוא עורר סלידה. פיתוח נכון של הקשר ביניהם היה הופך אותו למשהו שאפשר להתחבר אליו), ותיאור היסטורי שנכפה בכוח על העלילה.

מאכזב בהחלט.

» ביקורות נוספות של adielz
» ביקורות נוספות על הקתדרלה ליד הים