“עוד לא הספקתי להוריד את הגבה שהרמתי כשקראתי בביקורת של אלון איך הוא לומד לבגרות בהיסטוריה עם הילדים שלו וכבר מצאתי את עצמי קופצת לספרייה לקחת את תיאום כוונות כדי לעזור לבן שלי בעבודה בספרות.

ההפתעות הקטנות של ההורות…

אבל האמת היא ששנים שאני רוצה לחזור אליו, אולי אני צריכה להודות למורה לספרות של הבן שלי.
או שבעצם, אולי עדיף לחכות קודם לראות איזה ציון קיבלנו?

את הספר תיאום כוונות קראתי לראשונה כשהוא יצא לאור.
הייתי אז בכיתה י"ב, לא ילדה קטנה, כמובן שידעתי שמלחמה זה דבר נורא… אבל הספר עדיין היה אגרוף רציני בבטן. תחושה חזקה של "אה, ככה זה מלחמה".
הכאוס, האימה, האובדן שהספר מתאר באופן כל כך נוקב, בערבוב הזמנים שבו הוא כתוב, באובדן של דב שמרחף מעליו כל הזמן.
הפער בין החזית לעורף, בין האימונים לכאוס של הקרב, בקושי לספר למי שלא היה שם, בקושי להפסיק מהרגע שהסיפור התחיל.

עברו שניים וחצי עשורים מאז שקראתי אותו. אני יודעת הרבה יותר על מלחמות ממה שידעתי אז. כל כך הרבה יותר. זה הופך את הספר לפחות הלם אבל ללא פחות עוצמתי ומעורר הזדהות, להפך. כל כך הרבה מזה הכרנו בשנה וחצי האחרונות, כל כך הרבה מזה שמענו, הרי כל המלחמות דומות זו לזו אבל גם איומות כל אחת בדרכה שלה.

הספר נפתח ומסתיים בקידוש לבנה. בסוף הספר, המספר עורך סעודת מלווה מלכה עם חברו עד שתתגלה הלבנה, ובסעודה, כשהם מבקשים לומר דברי תורה, אומר המספר שעל פי המדרש, במוצאי שבתות אליהו הנביא מספר בשבחם של ישראל ולכן מן הראוי לספר בשבחם של ישראל ואז הוא מספר על נהג טנק שפגש, שחיפש את הטנק הרביעי לעלות עליו לאחר ששלושת הקודמים בהם נהג נשרפו.
לעומת זאת, יש סצנה אחת בספר בה מתאר המספר איך הניח תפילין בסוף היום והתפלל שהשמש תופיע, כמו בסיפור על נקדימון בן גוריון שהשמש זרחה בשבילו בלילה, אך תפילתו לא נענתה והוא נותר בספק אם זכה להניח תפילין באותו יום או שמא פיספס.

ההבדל בין הופעת השמש הניסית שלא מתרחשת להופעת הירח שמתרחשת בתחילת ובסוף הסיפור ברור: מלחמה היא זמן של חושך, של אפלה. אין נסים גלויים בספר הזה, אין אור של שמש שמניס את האפלה. אבל יש המון גילויים קטנים של אור ירח בתוך החושך של המלחמה: ניסים קטנים, חסדים קטנים. מאורעות, צירופי מקרים לכאורה, הצלחות. אנשים שגדלותם זוהרת בחושך הזה של המלחמה, ואפשר לספר עליהם במוצאי שבתות. או בכל זמן אחר.”

“בחמישי באוקטובר שנה שעברה ראיתי בקולנוע את הסרט גולדה, ודאי לא קשה לנחש כיצד אני זוכרת את התאריך כה טוב. הסרט התמקד בתקופת כהונתה של גולדה כראשת ממשלה וביחוד בימים הראשונים והקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסרט היטיב לתאר את ההלם והזעזוע מנקודת המבט של הקברניטים של המדינה אל מול הפלישה וההתקפה האדירה. יצאתי מהסרט ברגשות עזים ודי מעורערת. הוא מתאר היטב עד כמה המצב היה קשה מבחינת ישראל.
ויומיים אחר כך הכל השתנה, במדינה, בי.
קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי המלחמות, המלחמה מלפני חמישים שנה וזו שעכשיו.

הספר תיאום כוונות מתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפוריםגם כן, אך בהתמקדות בחזית ברמת הגולן מול הצבא הסורי, ומנקודת מבטו של חייל מילואים צעיר שלומד בישיבה ומשרת כתותחן בטנק. זהו ספר מלחמה בלתי רגיל, שכתוב בחמלה שאין כדוגמתה, ואני רק יכולה לשער כמה מיוחד חיים סבתו שכתב את הספר על בסיס זכרונותיו. הכתיבה היא בעברית מאוד מיוחדת ומשולבות בה הרבה פנינים מהמקורות, כתיבה מעט אסוציאטיבית שתואמת את הלך הרוח של חייל המום מהדברים שהוא עובר בשדה הקרב. מצד אחד חוויות שלא יאומנו, של פחד קיומי לחיים בכל רגע, התמודדות עם מחסור וציוד פגום וטנקים לא כשירים, ומצד שני אמונה אדירה באל, ואפילו לא פקפוק בו לרגע.
ומעל הכל, אחווה ורעות ואהבה בין לוחמים, שכנראה שמי שלא היה במלחמה לא באמת יכול להבין. אבל לפחות אפשר לנסות.

ספר חובה.”

“מלחמה היא מבחן קשה לכל אדם, לאופיו, לערכיו, לאמונותיו. קל וחומר מלחמה נוראה (כל מלחמה היא נוראה, אבל יש נוראה ויש נוראה). מלחמת יום הכיפורים הייתה נוראה.

סבתו, תלמיד ישיבת ההסדר "הכותל" בירושלים, נקרא להילחם כשהיה בן 21.
אני חושב שנכון לקרוא את הספר שכתב לא רק כסך תיאור הקרבות, החוויות, מה עבר עליו ועל חבריו במלחמה, אלא גם כמסע מטלטל ונורא של איש מאמין באלוהים, בתמימות, בכל לבו, שיוצא ממנו אדם שונה, אך כנראה גם מאמין גדול יותר.
זה הסיפור שלו, כמובן.
נדמה לי שזו זווית ייחודית והיא עיקר החידוש בספר.

היו שהשוו את סבתו לעגנון. זו שגיאה גדולה.
עגנון משתמש בלשון המקורות ויוצר מהם שפה חדשה, מעמיקה, כלי למבט ביקורתי, אירוני, מתוחכם, רומז.
לעומתו סבתו תם וישר. שפתו ותוכו שווים.
אצל סבתו מופיעים רק מדי פעם הרהורי תהייה וקושי, בדרך כלל מפי אחרים.
לעניות דעתי, אלה המשפטים החשובים בספר, אך נדמה לי שהמחבר מביא אותם מפאת יושרו ולא מפני שהם לב החוויה העצמית שלו.

תיאורי הקרבות נראו לי אמינים, עד כמה שהבנתי הקהה מגעת. ודאי וודאי מרגשים.

רגע חזק אחד שאקח איתי מהספר הוא כשמגיעים נציגיה של ועדת חקירה אל היחידה של סבתו שמחזיקה איזו נקודה ברמת הגולן בשוך הקרבות.
סבתו מתאר את האדישות של החיילים לפני החקירה, את הייאוש, ורומז לפער הבלתי אפשרי שבין תחקיר וטופסולוגיה ומדים מגוהצים לבין התופת שכל אחד מהחבר'ה שנלחמו בפועל נושא בלבו.
אחד החיילים מזדעק - על מה הם רוצים שאענה? למה יריתי מפה ולא משם? למה תקפנו ככה ולא ככה? אני בעצמי לא מבין בכלל מה קרה לי שם.


תמיד ספרים על קרבות ומלחמות נוגעים בי, בטח מלחמות ישראל, אבל אל הספר הזה ניגשתי בענין מיוחד.
נולדתי יום אחד לפני שהמלחמה פרצה, בערב יום הכיפורים תשל"ד, ושמעתי עליה הרבה בבית.
עד כאן.”

“״תיאום כוונות״ - חיים סבתו. ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״תיאום כוונות״ הוא אולי אחד הרומנים הישראליים שבהם החיבור בין מלחמה, אמונה וזיכרון נעשה באופן הטבעי ביותר. סבתו כותב את מלחמת יום הכיפורים לא רק כאירוע צבאי, אלא כטלטלה רוחנית: רגע שבו אדם צעיר מגלה שהעולם שהוא הכיר - החברים, הישיבה, התפילה, הטנק, השפה - יכול להתפרק בבת אחת.

יש בספר הד ברור לסיפורי המקרא שבהם אדם נדרש לעמוד בתוך ערפל, בלי להבין את התוכנית הגדולה. כמו איוב, כמו שאול על הגלבוע, כמו לוחמים תנ״כיים שאינם יודעים אם הם גיבורים או אבודים, גם המספר של סבתו נע בין אמונה לבין כאב שאי אפשר ליישב. גדולתו של הספר היא באיפוק: הוא לא צועק את השבר, אלא נותן לו להדהד. דווקא משום כך הוא נשאר אחד הטקסטים היפים והעמוקים שנכתבו כאן על מלחמה.”