“עוד לא הספקתי להוריד את הגבה שהרמתי כשקראתי בביקורת של אלון איך הוא לומד לבגרות בהיסטוריה עם הילדים שלו וכבר מצאתי את עצמי קופצת לספרייה לקחת את תיאום כוונות כדי לעזור לבן שלי בעבודה בספרות. ההפתעות הקטנות של ההורות… אבל האמת היא ששנים שאני רוצה לחזור אליו, אולי אני צריכה להודות למורה לספרות של הבן שלי. או שבעצם, אולי עדיף לחכות קודם לראות איזה ציון קיבלנו? את הספר תיאום כוונות קראתי לראשונה כשהוא יצא לאור. הייתי אז בכיתה י"ב, לא ילדה קטנה, כמובן שידעתי שמלחמה זה דבר נורא… אבל הספר עדיין היה אגרוף רציני בבטן. תחושה חזקה של "אה, ככה זה מלחמה". הכאוס, האימה, האובדן שהספר מתאר באופן כל כך נוקב, בערבוב הזמנים שבו הוא כתוב, באובדן של דב שמרחף מעליו כל הזמן. הפער בין החזית לעורף, בין האימונים לכאוס של הקרב, בקושי לספר למי שלא היה שם, בקושי להפסיק מהרגע שהסיפור התחיל. עברו שניים וחצי עשורים מאז שקראתי אותו. אני יודעת הרבה יותר על מלחמות ממה שידעתי אז. כל כך הרבה יותר. זה הופך את הספר לפחות הלם אבל ללא פחות עוצמתי ומעורר הזדהות, להפך. כל כך הרבה מזה הכרנו בשנה וחצי האחרונות, כל כך הרבה מזה שמענו, הרי כל המלחמות דומות זו לזו אבל גם איומות כל אחת בדרכה שלה. הספר נפתח ומסתיים בקידוש לבנה. בסוף הספר, המספר עורך סעודת מלווה מלכה עם חברו עד שתתגלה הלבנה, ובסעודה, כשהם מבקשים לומר דברי תורה, אומר המספר שעל פי המדרש, במוצאי שבתות אליהו הנביא מספר בשבחם של ישראל ולכן מן הראוי לספר בשבחם של ישראל ואז הוא מספר על נהג טנק שפגש, שחיפש את הטנק הרביעי לעלות עליו לאחר ששלושת הקודמים בהם נהג נשרפו. לעומת זאת, יש סצנה אחת בספר בה מתאר המספר איך הניח תפילין בסוף היום והתפלל שהשמש תופיע, כמו בסיפור על נקדימון בן גוריון שהשמש זרחה בשבילו בלילה, אך תפילתו לא נענתה והוא נותר בספק אם זכה להניח תפילין באותו יום או שמא פיספס. ההבדל בין הופעת השמש הניסית שלא מתרחשת להופעת הירח שמתרחשת בתחילת ובסוף הסיפור ברור: מלחמה היא זמן של חושך, של אפלה. אין נסים גלויים בספר הזה, אין אור של שמש שמניס את האפלה. אבל יש המון גילויים קטנים של אור ירח בתוך החושך של המלחמה: ניסים קטנים, חסדים קטנים. מאורעות, צירופי מקרים לכאורה, הצלחות. אנשים שגדלותם זוהרת בחושך הזה של המלחמה, ואפשר לספר עליהם במוצאי שבתות. או בכל זמן אחר.”

“בחמישי באוקטובר שנה שעברה ראיתי בקולנוע את הסרט גולדה, ודאי לא קשה לנחש כיצד אני זוכרת את התאריך כה טוב. הסרט התמקד בתקופת כהונתה של גולדה כראשת ממשלה וביחוד בימים הראשונים והקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסרט היטיב לתאר את ההלם והזעזוע מנקודת המבט של הקברניטים של המדינה אל מול הפלישה וההתקפה האדירה. יצאתי מהסרט ברגשות עזים ודי מעורערת. הוא מתאר היטב עד כמה המצב היה קשה מבחינת ישראל. ויומיים אחר כך הכל השתנה, במדינה, בי. קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי המלחמות, המלחמה מלפני חמישים שנה וזו שעכשיו. הספר תיאום כוונות מתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפוריםגם כן, אך בהתמקדות בחזית ברמת הגולן מול הצבא הסורי, ומנקודת מבטו של חייל מילואים צעיר שלומד בישיבה ומשרת כתותחן בטנק. זהו ספר מלחמה בלתי רגיל, שכתוב בחמלה שאין כדוגמתה, ואני רק יכולה לשער כמה מיוחד חיים סבתו שכתב את הספר על בסיס זכרונותיו. הכתיבה היא בעברית מאוד מיוחדת ומשולבות בה הרבה פנינים מהמקורות, כתיבה מעט אסוציאטיבית שתואמת את הלך הרוח של חייל המום מהדברים שהוא עובר בשדה הקרב. מצד אחד חוויות שלא יאומנו, של פחד קיומי לחיים בכל רגע, התמודדות עם מחסור וציוד פגום וטנקים לא כשירים, ומצד שני אמונה אדירה באל, ואפילו לא פקפוק בו לרגע. ומעל הכל, אחווה ורעות ואהבה בין לוחמים, שכנראה שמי שלא היה במלחמה לא באמת יכול להבין. אבל לפחות אפשר לנסות. ספר חובה.”

“מלחמה היא מבחן קשה לכל אדם, לאופיו, לערכיו, לאמונותיו. קל וחומר מלחמה נוראה (כל מלחמה היא נוראה, אבל יש נוראה ויש נוראה). מלחמת יום הכיפורים הייתה נוראה. סבתו, תלמיד ישיבת ההסדר "הכותל" בירושלים, נקרא להילחם כשהיה בן 21. אני חושב שנכון לקרוא את הספר שכתב לא רק כסך תיאור הקרבות, החוויות, מה עבר עליו ועל חבריו במלחמה, אלא גם כמסע מטלטל ונורא של איש מאמין באלוהים, בתמימות, בכל לבו, שיוצא ממנו אדם שונה, אך כנראה גם מאמין גדול יותר. זה הסיפור שלו, כמובן. נדמה לי שזו זווית ייחודית והיא עיקר החידוש בספר. היו שהשוו את סבתו לעגנון. זו שגיאה גדולה. עגנון משתמש בלשון המקורות ויוצר מהם שפה חדשה, מעמיקה, כלי למבט ביקורתי, אירוני, מתוחכם, רומז. לעומתו סבתו תם וישר. שפתו ותוכו שווים. אצל סבתו מופיעים רק מדי פעם הרהורי תהייה וקושי, בדרך כלל מפי אחרים. לעניות דעתי, אלה המשפטים החשובים בספר, אך נדמה לי שהמחבר מביא אותם מפאת יושרו ולא מפני שהם לב החוויה העצמית שלו. תיאורי הקרבות נראו לי אמינים, עד כמה שהבנתי הקהה מגעת. ודאי וודאי מרגשים. רגע חזק אחד שאקח איתי מהספר הוא כשמגיעים נציגיה של ועדת חקירה אל היחידה של סבתו שמחזיקה איזו נקודה ברמת הגולן בשוך הקרבות. סבתו מתאר את האדישות של החיילים לפני החקירה, את הייאוש, ורומז לפער הבלתי אפשרי שבין תחקיר וטופסולוגיה ומדים מגוהצים לבין התופת שכל אחד מהחבר'ה שנלחמו בפועל נושא בלבו. אחד החיילים מזדעק - על מה הם רוצים שאענה? למה יריתי מפה ולא משם? למה תקפנו ככה ולא ככה? אני בעצמי לא מבין בכלל מה קרה לי שם. תמיד ספרים על קרבות ומלחמות נוגעים בי, בטח מלחמות ישראל, אבל אל הספר הזה ניגשתי בענין מיוחד. נולדתי יום אחד לפני שהמלחמה פרצה, בערב יום הכיפורים תשל"ד, ושמעתי עליה הרבה בבית. עד כאן.”

“תיאום כוונות - הרלוונטיות הכואבת של הביטוי את האלוף (מי"ל) אורי אור, פגשתי מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בערב אחד, בו החשכה שירדה גרמה לשיחה אינטימית ולהתכנסות לתוך מחשבות והרהורים. במפגש בו נכחו מספר צעירים, אורי סיפר על קרבות רמת הגולן, שהיו האירוע המכונן של חייו, בהם הוא פקד על חטיבת שריון במילואים, שנדרשה לעלות בבהילות מפילון לרמת הגולן, עם טנקים מיושנים, צנטוריונים המתודלקים בבנזין דליק, וללא תיאום כוונות, פעולה שהטנקיסטים מבצעים בכדי לכייל את תותח הטנק, ללא פעולה זאת פגז התותח לא יכול לפגוע במטרה, וכמובן עם ציוד אישי חסר, וללא הבנת הסיכונים החדשים כמו טילי הנ"ט. כך נראתה המציאות של צבא לא מוכן ויהיר, כך הרגישו חיילים שיצאו למלחמה מופתעים ולא מוכנים. איך שרדתם והפכתם את גלגל המלחמה, נשאלה השאלה. אורי סיפר על מנהיגות שקטה, על גבורת מפקדי השטח והחיילים הפשוטים, השריונרים. על הלילות אותם הוא העביר בחניונים, ניפגש אישית עם החיילים ההלומים, חיבק אותם, הרגיע, עודד ושכנע, לאסוף כוחות לבוקר שבו יפתחו שוב שערי הגיהינום. אחד מחייליו היה חיים סבתו, איש מילואים צעיר, בוגר ישיבת הסדר, מי שיכתוב מאוחר יותר את זיכרונותיו מאותם לילות וימים, בספר תיאום כוונות. תמיד אמרתי לעצמי שאקרא את הספר של סבתו, המספר על הימים ההם, ימים של חשבון נפש. כעת לקראת יום כיפור אני קורא את הספר, כחשבון נפש למה שהיה ולמה שעלול להיות, אם נמשיך להיות עיוורים, ללא יכולת לבצע תיאום כוונות בייננו לבין המציאות, כפי שהייתה אז. הספר הזה הוא אנטיתזה לאנחנו שנינו מאותו הכפר, הוא מציג ישראליות אחרת, אלטרנטיבית לאותה תקופה, מזרחית ושל עולים חדשים, ציונית ודתית. חיים מספר על דב חברו לשכונה, לישיבה ולחברותה, שלא חזר, שבר שקשה לתאר. לא בקשתי לספר את הסיפור עצמו, שהוא מרגש וגרם לי להזיל דמעות לאורכו. אני בקשתי להתעמק באחד מרבדיו של הספר, המנהיגות, והאחריות של החיילים ומפקדי השטח שהצילה את עם ישראל. הייתה בה הבטחה לשינוי, למנהיגות שתצמח מתוך הוויית האסון הלאומי. האם המנהיגות הזאת התממשה למנהיגות אחרת ? באו ונצא לדרך לחשבון הנפש שלי. המלחמה הזאת התנהלה ככאוס מוחלט. קרבות שריון התנהלו לעתים בין כוחות ישראלים וסורים שהיו מעורבבים אלה לתוך אלה. חיים, ראה את המלחמה כתותחן, דרך כוונת התותח - הפריטלסקופ שהייתה צמודה לעינו, שספגה חבטות מטלטולי הקרב, ודרך חשכת הטנק בו הוא היה שרוי, כמו בבטן מפלצת נוראית, ובחוץ האדמה רעדה, טנקים התפוצצו ובערו, בתוך הכאוס הזה בלט חוסנם של מפקדי השטח, כמנהיגים שהיו צרכים לקבל החלטות הרות גורל, ברגעים שלעתים הם היו לבד בשטח, ללא גורם מכוון. גידי (מכפר סבא), שריונר מילואים, אתאיסט, בין שלושה חיילי הסדר מאמינים, ששהה שש שנים בחו"ל, חזר לקחת חלק בלחימה, הוא החליף את המט"ק הקבוע של הצוות. למרות ששכח תרגולות בסיסיות, הוא יצא לקרב. על חסרונו חיפתה שלוותו, היכולת שלו להנהיג את הצוות, לעתים כשהם היו לבד בשטח, כמו ההחלטה שקבל לחזור לטנק הפגוע למרות הסיכון העצום, בכדי לנסות להניע ולהמשיך להלחם, כל טנק וכל רגע היו קריטיים. בכל שלב אפילו ברגעים נואשים, גידי האמין שאנחנו ננצח. וישנו כמובן, אורי אור המח"ט, בכדי להמחיש את מנהיגותו, ראוי להביא את דבריו של סבתו כלשונם," איש מוצק עם פנים רחבות וקול רך ושקט עלה לצריח. ביקש אותנו שנתיישב. התיישבנו על הצריח. עייפים עד מוות, ובעיקר המומים היינו. לא כך דמיינו שנראית המלחמה. ליטף כף יד של כל אחד מאנשי הצוות בשקט, ואמר: שלום לכם, אני המח"ט. הסתכלנו בו בפליאה. ... אני יודע, אמר קשה לכם מאוד... נשארתם בלי מג"ד, ובלי מ"פ. קשה, קשה מאוד, ... אנחנו מוכרחים לנצח." לא אספר על מנהגים אחרים שלחמו בכיפור (ברק, יעלון, מצנע, לפקין שחק, מרדכי, מופז, קהלני, בן אליעזר, פלד, סנה, נתניהו ואחרים), וניסו להנהיג בפוליטיקה הישראלית, אחרת, רק אספר על אורי אור שהיה מבכירי מפלגת העבודה. באותו לילה שפגשנו אתו השתכנענו והאמנו, שאורי מבקש לשנות את פני החברה הישראלית, כמנהיג. מאוד רצינו בכך, אבל אורי הסתבך ב 1988 בכתבה של דניאל בן סימון, אז כתב הארץ, שבה צוטטו לכאורה אמירות שלו הפוגעות בעדה המרוקאית. לא עזרו הכחשותיו, ומסע ההתנצלות שלו, הוא הורחק על ידי אנשי מפלגתו מכל תפקיד ונשללה ממנו זכות הנאום בשם המפלגה בכנסת. מה שלא עשתה המלחמה, עשתה הפוליטיקה, "ששרפה" את אחד מטובי בניה. לתיאום כוונות, שם הספר, שתי משמעויות: האחת, תיאום טכני של תותח הטנק קודם היציאה לקרב. המשמעות השנייה, התכוונות המתפלל לכנות אמתית בתפילה. אני מבקש ברשותכם להוסיף משמעות שלישית, תיאום בין מציאות קיימת למציאות מבוקשת, באמצעות חזון ומטרות מכוונות, אותם מציב מנהיג מעורר השראה, החותר לשינוי בכדי להשיג עתיד טוב יותר, או אולי להציל מפורענות העומדת בפתח. כעת, נפטר אחרון מנהיגי דור תש"ח, שאחז בחזון גדול. מותו של שמעון פרס, הותיר אותנו נטולי חזון שנועד ולמנוע את המלחמה הבאה, ולשמור עלינו כמדינה יהודית ודמוקרטית, מאוחדת, הנושאת פניה לעתיד טוב יותר. על כך נאמר במקורות, באין חזון יפרע עם - משלי פרק כ"ט. יום הכיפורים עומד בפתח, וכשאני עושה את חשבון הנפש שלי, אני מרגש החמצה גדולה וחושש. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ הטריילר של הסרט תיאום כוונות https://www.youtube.com/watch?v=riCAwCpvotU חיים סבתו – על הספר תיאום כוונות https://www.you tube.com/watch?v=evQiDHMJ_6g”

“עוד לא הספקתי להוריד את הגבה שהרמתי כשקראתי בביקורת של אלון איך הוא לומד לבגרות בהיסטוריה עם הילדים שלו וכבר מצאתי את עצמי קופצת לספרייה לקחת את תיאום כוונות כדי לעזור לבן שלי בעבודה בספרות. ההפתעות הקטנות של ההורות… אבל האמת היא ששנים שאני רוצה לחזור אליו, אולי אני צריכה להודות למורה לספרות של הבן שלי. או שבעצם, אולי עדיף לחכות קודם לראות איזה ציון קיבלנו? את הספר תיאום כוונות קראתי לראשונה כשהוא יצא לאור. הייתי אז בכיתה י"ב, לא ילדה קטנה, כמובן שידעתי שמלחמה זה דבר נורא… אבל הספר עדיין היה אגרוף רציני בבטן. תחושה חזקה של "אה, ככה זה מלחמה". הכאוס, האימה, האובדן שהספר מתאר באופן כל כך נוקב, בערבוב הזמנים שבו הוא כתוב, באובדן של דב שמרחף מעליו כל הזמן. הפער בין החזית לעורף, בין האימונים לכאוס של הקרב, בקושי לספר למי שלא היה שם, בקושי להפסיק מהרגע שהסיפור התחיל. עברו שניים וחצי עשורים מאז שקראתי אותו. אני יודעת הרבה יותר על מלחמות ממה שידעתי אז. כל כך הרבה יותר. זה הופך את הספר לפחות הלם אבל ללא פחות עוצמתי ומעורר הזדהות, להפך. כל כך הרבה מזה הכרנו בשנה וחצי האחרונות, כל כך הרבה מזה שמענו, הרי כל המלחמות דומות זו לזו אבל גם איומות כל אחת בדרכה שלה. הספר נפתח ומסתיים בקידוש לבנה. בסוף הספר, המספר עורך סעודת מלווה מלכה עם חברו עד שתתגלה הלבנה, ובסעודה, כשהם מבקשים לומר דברי תורה, אומר המספר שעל פי המדרש, במוצאי שבתות אליהו הנביא מספר בשבחם של ישראל ולכן מן הראוי לספר בשבחם של ישראל ואז הוא מספר על נהג טנק שפגש, שחיפש את הטנק הרביעי לעלות עליו לאחר ששלושת הקודמים בהם נהג נשרפו. לעומת זאת, יש סצנה אחת בספר בה מתאר המספר איך הניח תפילין בסוף היום והתפלל שהשמש תופיע, כמו בסיפור על נקדימון בן גוריון שהשמש זרחה בשבילו בלילה, אך תפילתו לא נענתה והוא נותר בספק אם זכה להניח תפילין באותו יום או שמא פיספס. ההבדל בין הופעת השמש הניסית שלא מתרחשת להופעת הירח שמתרחשת בתחילת ובסוף הסיפור ברור: מלחמה היא זמן של חושך, של אפלה. אין נסים גלויים בספר הזה, אין אור של שמש שמניס את האפלה. אבל יש המון גילויים קטנים של אור ירח בתוך החושך של המלחמה: ניסים קטנים, חסדים קטנים. מאורעות, צירופי מקרים לכאורה, הצלחות. אנשים שגדלותם זוהרת בחושך הזה של המלחמה, ואפשר לספר עליהם במוצאי שבתות. או בכל זמן אחר.”

“בחמישי באוקטובר שנה שעברה ראיתי בקולנוע את הסרט גולדה, ודאי לא קשה לנחש כיצד אני זוכרת את התאריך כה טוב. הסרט התמקד בתקופת כהונתה של גולדה כראשת ממשלה וביחוד בימים הראשונים והקשים של מלחמת יום הכיפורים. הסרט היטיב לתאר את ההלם והזעזוע מנקודת המבט של הקברניטים של המדינה אל מול הפלישה וההתקפה האדירה. יצאתי מהסרט ברגשות עזים ודי מעורערת. הוא מתאר היטב עד כמה המצב היה קשה מבחינת ישראל. ויומיים אחר כך הכל השתנה, במדינה, בי. קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי המלחמות, המלחמה מלפני חמישים שנה וזו שעכשיו. הספר תיאום כוונות מתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפוריםגם כן, אך בהתמקדות בחזית ברמת הגולן מול הצבא הסורי, ומנקודת מבטו של חייל מילואים צעיר שלומד בישיבה ומשרת כתותחן בטנק. זהו ספר מלחמה בלתי רגיל, שכתוב בחמלה שאין כדוגמתה, ואני רק יכולה לשער כמה מיוחד חיים סבתו שכתב את הספר על בסיס זכרונותיו. הכתיבה היא בעברית מאוד מיוחדת ומשולבות בה הרבה פנינים מהמקורות, כתיבה מעט אסוציאטיבית שתואמת את הלך הרוח של חייל המום מהדברים שהוא עובר בשדה הקרב. מצד אחד חוויות שלא יאומנו, של פחד קיומי לחיים בכל רגע, התמודדות עם מחסור וציוד פגום וטנקים לא כשירים, ומצד שני אמונה אדירה באל, ואפילו לא פקפוק בו לרגע. ומעל הכל, אחווה ורעות ואהבה בין לוחמים, שכנראה שמי שלא היה במלחמה לא באמת יכול להבין. אבל לפחות אפשר לנסות. ספר חובה.”

“מלחמה היא מבחן קשה לכל אדם, לאופיו, לערכיו, לאמונותיו. קל וחומר מלחמה נוראה (כל מלחמה היא נוראה, אבל יש נוראה ויש נוראה). מלחמת יום הכיפורים הייתה נוראה. סבתו, תלמיד ישיבת ההסדר "הכותל" בירושלים, נקרא להילחם כשהיה בן 21. אני חושב שנכון לקרוא את הספר שכתב לא רק כסך תיאור הקרבות, החוויות, מה עבר עליו ועל חבריו במלחמה, אלא גם כמסע מטלטל ונורא של איש מאמין באלוהים, בתמימות, בכל לבו, שיוצא ממנו אדם שונה, אך כנראה גם מאמין גדול יותר. זה הסיפור שלו, כמובן. נדמה לי שזו זווית ייחודית והיא עיקר החידוש בספר. היו שהשוו את סבתו לעגנון. זו שגיאה גדולה. עגנון משתמש בלשון המקורות ויוצר מהם שפה חדשה, מעמיקה, כלי למבט ביקורתי, אירוני, מתוחכם, רומז. לעומתו סבתו תם וישר. שפתו ותוכו שווים. אצל סבתו מופיעים רק מדי פעם הרהורי תהייה וקושי, בדרך כלל מפי אחרים. לעניות דעתי, אלה המשפטים החשובים בספר, אך נדמה לי שהמחבר מביא אותם מפאת יושרו ולא מפני שהם לב החוויה העצמית שלו. תיאורי הקרבות נראו לי אמינים, עד כמה שהבנתי הקהה מגעת. ודאי וודאי מרגשים. רגע חזק אחד שאקח איתי מהספר הוא כשמגיעים נציגיה של ועדת חקירה אל היחידה של סבתו שמחזיקה איזו נקודה ברמת הגולן בשוך הקרבות. סבתו מתאר את האדישות של החיילים לפני החקירה, את הייאוש, ורומז לפער הבלתי אפשרי שבין תחקיר וטופסולוגיה ומדים מגוהצים לבין התופת שכל אחד מהחבר'ה שנלחמו בפועל נושא בלבו. אחד החיילים מזדעק - על מה הם רוצים שאענה? למה יריתי מפה ולא משם? למה תקפנו ככה ולא ככה? אני בעצמי לא מבין בכלל מה קרה לי שם. תמיד ספרים על קרבות ומלחמות נוגעים בי, בטח מלחמות ישראל, אבל אל הספר הזה ניגשתי בענין מיוחד. נולדתי יום אחד לפני שהמלחמה פרצה, בערב יום הכיפורים תשל"ד, ושמעתי עליה הרבה בבית. עד כאן.”

“תיאום כוונות - הרלוונטיות הכואבת של הביטוי את האלוף (מי"ל) אורי אור, פגשתי מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בערב אחד, בו החשכה שירדה גרמה לשיחה אינטימית ולהתכנסות לתוך מחשבות והרהורים. במפגש בו נכחו מספר צעירים, אורי סיפר על קרבות רמת הגולן, שהיו האירוע המכונן של חייו, בהם הוא פקד על חטיבת שריון במילואים, שנדרשה לעלות בבהילות מפילון לרמת הגולן, עם טנקים מיושנים, צנטוריונים המתודלקים בבנזין דליק, וללא תיאום כוונות, פעולה שהטנקיסטים מבצעים בכדי לכייל את תותח הטנק, ללא פעולה זאת פגז התותח לא יכול לפגוע במטרה, וכמובן עם ציוד אישי חסר, וללא הבנת הסיכונים החדשים כמו טילי הנ"ט. כך נראתה המציאות של צבא לא מוכן ויהיר, כך הרגישו חיילים שיצאו למלחמה מופתעים ולא מוכנים. איך שרדתם והפכתם את גלגל המלחמה, נשאלה השאלה. אורי סיפר על מנהיגות שקטה, על גבורת מפקדי השטח והחיילים הפשוטים, השריונרים. על הלילות אותם הוא העביר בחניונים, ניפגש אישית עם החיילים ההלומים, חיבק אותם, הרגיע, עודד ושכנע, לאסוף כוחות לבוקר שבו יפתחו שוב שערי הגיהינום. אחד מחייליו היה חיים סבתו, איש מילואים צעיר, בוגר ישיבת הסדר, מי שיכתוב מאוחר יותר את זיכרונותיו מאותם לילות וימים, בספר תיאום כוונות. תמיד אמרתי לעצמי שאקרא את הספר של סבתו, המספר על הימים ההם, ימים של חשבון נפש. כעת לקראת יום כיפור אני קורא את הספר, כחשבון נפש למה שהיה ולמה שעלול להיות, אם נמשיך להיות עיוורים, ללא יכולת לבצע תיאום כוונות בייננו לבין המציאות, כפי שהייתה אז. הספר הזה הוא אנטיתזה לאנחנו שנינו מאותו הכפר, הוא מציג ישראליות אחרת, אלטרנטיבית לאותה תקופה, מזרחית ושל עולים חדשים, ציונית ודתית. חיים מספר על דב חברו לשכונה, לישיבה ולחברותה, שלא חזר, שבר שקשה לתאר. לא בקשתי לספר את הסיפור עצמו, שהוא מרגש וגרם לי להזיל דמעות לאורכו. אני בקשתי להתעמק באחד מרבדיו של הספר, המנהיגות, והאחריות של החיילים ומפקדי השטח שהצילה את עם ישראל. הייתה בה הבטחה לשינוי, למנהיגות שתצמח מתוך הוויית האסון הלאומי. האם המנהיגות הזאת התממשה למנהיגות אחרת ? באו ונצא לדרך לחשבון הנפש שלי. המלחמה הזאת התנהלה ככאוס מוחלט. קרבות שריון התנהלו לעתים בין כוחות ישראלים וסורים שהיו מעורבבים אלה לתוך אלה. חיים, ראה את המלחמה כתותחן, דרך כוונת התותח - הפריטלסקופ שהייתה צמודה לעינו, שספגה חבטות מטלטולי הקרב, ודרך חשכת הטנק בו הוא היה שרוי, כמו בבטן מפלצת נוראית, ובחוץ האדמה רעדה, טנקים התפוצצו ובערו, בתוך הכאוס הזה בלט חוסנם של מפקדי השטח, כמנהיגים שהיו צרכים לקבל החלטות הרות גורל, ברגעים שלעתים הם היו לבד בשטח, ללא גורם מכוון. גידי (מכפר סבא), שריונר מילואים, אתאיסט, בין שלושה חיילי הסדר מאמינים, ששהה שש שנים בחו"ל, חזר לקחת חלק בלחימה, הוא החליף את המט"ק הקבוע של הצוות. למרות ששכח תרגולות בסיסיות, הוא יצא לקרב. על חסרונו חיפתה שלוותו, היכולת שלו להנהיג את הצוות, לעתים כשהם היו לבד בשטח, כמו ההחלטה שקבל לחזור לטנק הפגוע למרות הסיכון העצום, בכדי לנסות להניע ולהמשיך להלחם, כל טנק וכל רגע היו קריטיים. בכל שלב אפילו ברגעים נואשים, גידי האמין שאנחנו ננצח. וישנו כמובן, אורי אור המח"ט, בכדי להמחיש את מנהיגותו, ראוי להביא את דבריו של סבתו כלשונם," איש מוצק עם פנים רחבות וקול רך ושקט עלה לצריח. ביקש אותנו שנתיישב. התיישבנו על הצריח. עייפים עד מוות, ובעיקר המומים היינו. לא כך דמיינו שנראית המלחמה. ליטף כף יד של כל אחד מאנשי הצוות בשקט, ואמר: שלום לכם, אני המח"ט. הסתכלנו בו בפליאה. ... אני יודע, אמר קשה לכם מאוד... נשארתם בלי מג"ד, ובלי מ"פ. קשה, קשה מאוד, ... אנחנו מוכרחים לנצח." לא אספר על מנהגים אחרים שלחמו בכיפור (ברק, יעלון, מצנע, לפקין שחק, מרדכי, מופז, קהלני, בן אליעזר, פלד, סנה, נתניהו ואחרים), וניסו להנהיג בפוליטיקה הישראלית, אחרת, רק אספר על אורי אור שהיה מבכירי מפלגת העבודה. באותו לילה שפגשנו אתו השתכנענו והאמנו, שאורי מבקש לשנות את פני החברה הישראלית, כמנהיג. מאוד רצינו בכך, אבל אורי הסתבך ב 1988 בכתבה של דניאל בן סימון, אז כתב הארץ, שבה צוטטו לכאורה אמירות שלו הפוגעות בעדה המרוקאית. לא עזרו הכחשותיו, ומסע ההתנצלות שלו, הוא הורחק על ידי אנשי מפלגתו מכל תפקיד ונשללה ממנו זכות הנאום בשם המפלגה בכנסת. מה שלא עשתה המלחמה, עשתה הפוליטיקה, "ששרפה" את אחד מטובי בניה. לתיאום כוונות, שם הספר, שתי משמעויות: האחת, תיאום טכני של תותח הטנק קודם היציאה לקרב. המשמעות השנייה, התכוונות המתפלל לכנות אמתית בתפילה. אני מבקש ברשותכם להוסיף משמעות שלישית, תיאום בין מציאות קיימת למציאות מבוקשת, באמצעות חזון ומטרות מכוונות, אותם מציב מנהיג מעורר השראה, החותר לשינוי בכדי להשיג עתיד טוב יותר, או אולי להציל מפורענות העומדת בפתח. כעת, נפטר אחרון מנהיגי דור תש"ח, שאחז בחזון גדול. מותו של שמעון פרס, הותיר אותנו נטולי חזון שנועד ולמנוע את המלחמה הבאה, ולשמור עלינו כמדינה יהודית ודמוקרטית, מאוחדת, הנושאת פניה לעתיד טוב יותר. על כך נאמר במקורות, באין חזון יפרע עם - משלי פרק כ"ט. יום הכיפורים עומד בפתח, וכשאני עושה את חשבון הנפש שלי, אני מרגש החמצה גדולה וחושש. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ הטריילר של הסרט תיאום כוונות https://www.youtube.com/watch?v=riCAwCpvotU חיים סבתו – על הספר תיאום כוונות https://www.you tube.com/watch?v=evQiDHMJ_6g”