אני ממוצעת. תמיד הייתי ממוצעת. בחברה, בציונים, בחיים, בכשרונות. כן, ילדים הציקו לי במשך שנים על גבי שנים, וכן, בבחירות לנשיאות הכיתה הפסדתי לחברה הכי טובה שלי ולא שרפתי את הבית של הילדים שהציקו לי ולא הענשתי את החברה הכי טובה שלי.
לפעמים בחיים, יש מקרים שבהם אנחנו מרגישים שסוף העולם הגיע, כמו אהבה ראשונה נכזבת, או שורה שהיתחרבשה בהצגה, לפעמים מספיק רגע אחד וסוף העולם מגיע בשבילנו. "סופי העולם" הקטנים שלנו מנסים לדחוף אותנו לקצוניות. אנחנו בוכים, אנחנו נפגעים, אבל אנחנו לא באמת עושים משהו.
הספר התחיל בסול מתבגרת בת 15, שמשפחתה סובלת מעוני. אביה נגן רחוב, שבישבלה זה סוף העולם, יש לה אחות שקטנה ממנה ב-14 שנה, זה מדכא אותו והכי חמור "מלכת הכיתה" שונאת אותה, ואז, החברה הכי טובה שלה מקבלת תפקיד חשוב בהצגה, תפקיד שהיא עצמה רצתה. אז מה היא עושה? כועסת עליה, לא מסכימה לדבר איתה ומתעלמת ממנה, החברה שלה מנסה נואשות להיתקרב אליה, בנקודה הזאת של הספר הרגשתי היתחברות דווקא לדמות ההיא, ולא לדמות הראשית, שתקתי כאשר רחל ה-"מלכה" האכזרית מנסה לגנוב את דניאל, אבל הזדעזעתי עמוקות כאשר אורלי, ילדה בת 11 הציתה את הבית של חברתה לכיתה שהציקה לה הרבה לפני.
איזה מין בן אדם יעשה מעשה קיצוני כזה? אף אחד, ללא צל של ספק. הספר מורכב מבעיות מתבגרים לא הגיוניות ותגובות קיצוניות בצורה מגוחכת. זה הייצוג שלנו בתקשורת? בושה וחרפה.
מתי אנשים באמת יתחילו להבין ילדים, להבין את "סופי העולם" שלנו באופן רציני. מתי אנשים יידעו איך להבדיל בין אמיתי לקיצוני?
הספר הזה היה ללא ספק ניסיון לא מוצלח של ניסיון ליצור עולם של בני נוער.
התגובות של הדמויות לבעיות היו מגוחכות וקיצוניות מדי..
לא מומלץ


















