ביקורת ספרותית על מבחן קבלה מאת נאוה מקמל-עתיר

---

כדי לא לחטוא לספר הזה, אומר ישירות- הוא כן ספר טוב. חוץ מכל הפרטים הקטנים שכן הציקו לי.
הביקורת מיועדת לאלה שכן קראו את הספר.
קודם כל, אין בו קו עלילה רציף. הסיפור מדלג בין הסיפור עם דניאל לבין אחותה של סול לבין בועז לבין אורלי לבין אפי לבין שלומי. קצת מוזר. ואין בו עלילה של ממש. פשוט הרבה דברים קטנים שמתחברים לספר.
משהו קטנטן שהפריע לי- הסופרת כל הזמן כותבת "ישב בגבה." זה נשמע קצת כאילו הבחור רוכב מעל לעין שלה או על הגב שלה. אני לא בטוחה איך כותבים את זה כמו שצריך, ואולי זו אחת הדרכים לכתוב, אבל זה הציק לי.
הדמות הראשית מעצבנת, אגואיסטית, דרמה קווין אבל- וזה חשוב מאוד- מושלמת. (זה הסופרת, לא אני)
היא יפהפייה. שחקנית מצויינת. סופרת מוכשרת. קדושה מעונה. צדיקה גמורה. כמובן.
תראו. האשימו אותה שהיא סוחרת בסמים. תוך חמש שניות בדיוק היא הייתה יכולה לפתוח מעטפה או להתקשר לקובי\בועז ולהוכיח את חפותה. אבל לאאאא. היא תברח בבכי הביתה. (וזה אפילו לא הגיוני שכוווולם האמינו. אולי כן, אם הם חבורה של אידיוטים חלשי אופי.)
עוד דבר. הסופרת מדברת על אלוקים כאילו הוא דמות, כאילו הוא איזה בחור מהרחוב. זה חירפן לי את המוח בטירוף. (היה כתוב באיזשהו שלב שאישה שלחה אליו פקס כתוספת לפתק בכותל. בקושי האמנתי כשקראתי את הפסקה הזאת.)
בנוגע לאותה אישה, למה היא צועקת על בעלה שהוא עוזר עכשיו לילדים אבל לא מנע ממחבלים לירות בילד שלו עצמו? היא לא חשבה אולי שבעזרה שלו לילדים הוא מנסה לכפר על זה? או שאולי לא הייתה לו אפשרות להציל את הילד? חשבת על זה, אישה? (אוי, התסכול)
אין כל סיבה שאורלי תחוש חרטה על כך שראתה את המיטה הישנה של אוריה. זה לא מסביר כלום. אולי הוא התבגר ועזב את הבית. זה לא בהכרח מוכיח שהוא מת.
רחל, הילדה המעצבנת, היא דמות לא הגיונית. היא זכתה בעשרת אלפים שקל, וכמו גאונה נשברה בחמש שניות תחת לחץ ונאלצה להעביר את הכסף למישהו אחר. היא שונאת את סול באופן לא הגיוני, למרות שהיא מכירה אותה רק שנתיים היא טוענת שהיא הרסה לה את החיים ובעצמה מתעללת בה. בקיצור, לא התחברתי לדמות הזאת באופן כללי.

לפעמים היו חסרים קצת פסיקים ומילות קישור. אולי זה סתם נראה לי כי אני רגילה לסגנון כתיבה אחר, אבל בכל מקרה.
עוד דבר. כל הדמויות מדברות בצורה נורא ספרותית, אפילו כשהם מוסרים דיווח או מספרים למה נעדרו יש תיאורים מרהיבים על כל פרט מסכן. אם זה היה אחיד יותר, כמו בשם הרוח שזה מובן שזה קרה לפני המון זמן, או ספרים אחרים בשפה גבוהה, הייתי מבינה. אבל לא.

דבר אחרון, אם אני הייתי במקום סול כשהסיפור שלה זכה בידי מישהו אחר, הייתי חוטפת התקף זעם\בכי\היסטריה מוחלטת. בתור אחת שכותבת, כמובן. הייתי פורצת לבמה ומנסה להסביר הכול. הייתי צועקת על הבהמה שגנבה את מה שעבדתי עליו כל כך. במקרה נורמלי יותר הייתי פונה לאחראי אחר כך ומבקשת להסביר. בשום פנים ואופן לא הייתי יושבת בקהל ומסתכלת על הנבלה הזאת מקבלת את כספי הפרס שהגיעו לי, את מחיאות הכפיים והתהילה שכוונו בעצם אליי. זה לא שוויצרי. בתור סופרת שזו הפריצה הראשונה שלה לתודעת הקהל, הייתי מאבדת את העשתונות אם זה היה קורה.


בעיקרון, כן חיבבתי אותו. למרות שהיה לי נורא קשה לסיים את הספר (איפשהו בעמוד 272 התחלתי לדלג על פסקאות ושקלתי רק לקרוא את הפרק האחרון וזהו). אהבתי את משחקי המילים וכפל הלשון שהשתבצו במשפטים.
הכתיבה שלו טובה למדי, למרות שדי לא לטעמי. (בחיים לא שמעתי על תלמיד כיתה י' שבוכה כל כך הרבה או על בן שש עשרה שמתאר עיניים חומות כסגולות או עיניים סגולות מבכי)

כן הייתי ממליצה עליו, כי הרבה לא מתייחסים לדברים האלה או לא שמים לב. אולי אני היחידה שמתחרפנת מדברים כאלה, היחידה שלקראת נקודת השבירה מתכננת את הביקורת לכאן, לאתר. זה כן ספר טוב. אבל הוא לא, בשום פנים ואופן, לא מושלם.

» ביקורות נוספות של קוראת מגיל צעיר
» ביקורות נוספות על מבחן קבלה