אשמח לדעות, אני יודעת שזה קצר ולא טוב אבל בכל זאת.

הלילות שלי קרים,

לא כולם בהירים.

מלאים במחשבות,

אין מקום לטעויות.

הפסקת לכתוב לי "לילה טוב",

אני הפסקתי לישון.

כי אני חסר תועלת,

אני לא מספיק חשוב.

ועכשיו?

עכשיו את מחוברת,

עם אחר את מדברת,

מבטיחה שאת שלו

ומתכתבת עם עוד שניים מלבדו.

מתי תפסיקי לשחק

בלבבות של אחרים?

והאם תפסיקי לשתק

קולות של נזקקים?

נזקקים לידידות, לאהדה.

נזקקים לחום ואהבה.

והבטחתי שלא אבכה,

אבל עיניי מלאות דמעות.

ואת? הבטחת שלא תפגעי בי,

אבל אני חייב לבכות.

הלילות שלי קרים,

לא כולם בהירים.

מלאים במחשבות,

אין מקום לטעויות.

הפסקת לכתוב לי "לילה טוב",

אני הפסקתי לישון.

כי אני חסר תועלת,

אני לא מספיק חשוב.

ועכשיו?

עכשיו את מחוברת,

עם אחר את מדברת,

מבטיחה שאת שלו

ומתכתבת עם עוד שניים מלבדו.

מתי תפסיקי לשחק

בלבבות של אחרים?

והאם תפסיקי לשתק

קולות של נזקקים?

נזקקים לידידות, לאהדה.

נזקקים לחום ואהבה.

והבטחתי שלא אבכה,

אבל עיניי מלאות דמעות.

ואת? הבטחת שלא תפגעי בי,

אבל אני חייב לבכות.

~

אחד הקטעים הקצרים ביותר (והראשונים) שלי. היה לי קשה לכתוב אותו, אבל מבחינתי הוא קלע למטרה שלשמה כתבתי אותו.

אשמח לדעות כנות.

מהיער השקט נדף ריח של עצי אורן ודבש. הציפורים חדלו מלצייץ והסתתרו בין העצים. חיות היער הסתתרו במאורות ובמחילות. הכל היה דומם. הצייד דרך את רובהו וציפה לכל רעש קרב. ציפור לא זהירה עופפה במהירות, מנסה לחמוק ממבטו של הצייד. עלתה- ומיד ירדה אל הארץ. ירייה. האחו הפתוח שליד היער שרץ בחיות, הצייד ידע זאת, אבל לא טרח לירות בארנבון קטן, או קיכלי שנסה עם גוזליה. זה לא מה שהוא רצה. הצייד הפנה את ראשו, בכוונה לירות, כשראה נער צעיר מנגן בחליל ונשען על אחד העצים. פניו זהרו באור נוגה. הצייד פתח את עיניו ושפשף אותן. המנגינה הייתה... כל כך מרגיעה. נעימה. היא גרמה לו לרצות לשכב ולישון במשך שארית חייו. את כל זה ראה הצייד. הוא שכב על מיטתו, גוסס, עייף. המוות היה בעיניו. הוא רצה לעצום את עיניו ולא לפתוח. פעימות ליבו נחלשו. "הוא מת..." שמע לחישה אחרונה מפי ילדתו, שרה. עברו הכביד עליו כעת. הוא הרגיש צורך להחזיר את נשמתו לבורא עולם על כל נשמות בעלי החיים שגזל. נשימתו האחרונה הייתה עם חיוך קטן. חיוך, שהיה שווה לכל עולמו.