ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה

---

קווין חצ׳טוריאן, בשמונה לאפריל 1999, שלושה ימים לפני יום ההולדת השישה עשר שלו, מחליט לפרוץ מהמוסכמות ולטבוח באנשים ששם לעצמו כמטרה לראות אותם מתים.
אמו, אווה, מסכמת את חייו של בנה עד כה במכתבים אל בעלה כשהיא מדווחת על כל דבר ודבר בזיכרון יוצא מן הכלל וכאב ישן חותך אותה שוב מתוך המילים.
קווין מעולם לא היה ילד... רגיל. עוד מהיותו תינוק היה מוסווה מאחורי אטימות עמומה שהרחיקה אותו מהסביבה, מהמשפחה, ומאמו בפרט.
אביו אהב את הילד בכל מאודו, אבל לעולם לא קיבל מענה אוהב, רק העמדת פנים ילדותית ומוחצנת גם בגילאים הבוגרים של קווין.
ובספר הזה מסופר סיפורו של רוצח. Hope you like it.

אחת הבעיות הכי גדולות שיש לי עם כל הספרים היא יותר מידי אמפתיה. יש לי אמפתיה אל מילים כתובות. זה קורה לי גם אל חברים שמדברים איתי במילים כתובות; אני מתחברת אליהם ישירות. וכל עוד המילים כתובות היטב, גם רגשות שנאה ואיבה נעלמים סתם ככה. אלא אם כן אלה אנשים/דמויות שלמדתי לשנוא טוב מידי ואני מסתייגת מהמילים שלהם.
והאמפתיה שלי מעלימה חסרונות. בגלל זה, בזמן מעשה, אני מתחברת אוטומטית גם אל ספרים גרועים ביותר. ואל הדמויות שהן נקודות השפל העמוקות ביותר. ואני פשוט עיוורת לחסורונות; כמו התאהבות. המילים הכתובות נותנות לי אשליה של שלמות.
הנקודה בפסקה החופרת הזאת, היא שאני התחברתי גם לאווה וגם לקווים, למרות שחווית סוף הקריאה עשתה את שלה ונתנה לי להתעשת, אני עדיין מחוברת לדמויות האלו למרות כל הפגמים האיומים ותיקוני האייפון שהורסים לי את הביקורת הזאת בבירור.

בואו נראה... *מגרדת את הראש* זה לא שניגשתי לספר הזה בלי השכלה מוקדמת, עוד מלפני שנים הייתה בי חולניות מסויימת שסיפקתי באמצעות ויקיפדיה. האתר שמסביר כל אירוע זוועתי ברצינות בהירה שלעתים גורמת לי לצחוק.
אז קודם כל, בויקיפדיה קראתי תיאורי הרג מחרידים של לינץ׳, סיפורי טבחים של נערים צעירים, והן כל מיני סיפורים מרושעים ונוטפי דם שסופרו על יצורי מיתולוגיה, פנטזיה, מדע בדיוני וכו׳.
מן הסתם הייתי מוכנה לשלב הבא והמצמרר: לקרוא ביקורות של אנשים על הספר הזה.
ולמה פחדתי מהדבר הזה כל כך? טוב... קחו בחשבון שאנשי סימניה הם אנשים אכזריים ומרושעים שלעיתים מפזרים ספוילרים ללא הכרה. ולעיתים, שהם מחליטים לתקוף משהו ומקבלים צד שונה לגבי כל דבר, הם תוקפים אותו עד שהשלד של סבתא רבא רבא שלהם מתהפכת בקבר באי נוחות.
כשסיימתי לקרוא את הביקורות הגעתי למסקנה חד משמעית שהאנשים שרויים בו במחלוקת. ובאמת שאין כמו ספר שרוי במחלוקת שיגרום לי לקרוא אותו ולציין את דעתי.
אז כן, אני צעירה יותר מכל שאר הקוראים, לא בנויה לזה, וכל מיני דברים. אבל באמת שלא אכפת לי.

אז נחזור למסלול; הקוראים מפוצלים בדעותיהם גם לגבי אווה, וגם לגביי קווין.
הגענו לתת נושא ״חייבים לדבר על אווה.״
אווה הייתה בת 37 כשילדה את קווין; מבוגרת יחסית. היא ובעלה ניהלו מערכת יחסים שיכלה להיות טובה ומאושרת מידי.
ואז בא קווין.
אנשים ציינו ואמרו (וגם אם לא - עכשיו אני אומר) שזה לא הגיוני שבן שמגיח לאוויר בעולם בפעם הראשונה יהיה כזה שטני, מרושע, עקום, זר.
גם אני לא חושבת שזה הגיוני. וזה דבר שמאוד הרס לי את הספר מבחינת הגיוניות. זאת פשוט עובדה שאין דבר יותר חזק מתמימות של ילד וטוהר של תינוק. וכן, אני ילדה, אבל היו לי התנסויות עם כמה בני דודים, אחים, קרובים של חברות וכדומה; תינוקות הם פשוט זן טהור.
קווין לא היה יכול להיות מרושע מההתחלה. הייתי יותר מאמינה שהוא גדל והשתנה, אבל זה...?
וגם החוכמה הענקית והתבונה שלו, שלא מצפים מילד אליה. אלה כמה דברים שיצאו מגבול האמינות.
אבל לגבי אווה? שמהרגע הראשון ידעה מיהו בנה ותועבה אותו?
דא!!! אמהות יכולות ועוד איך לשנוא את הילדים שלהן. ואם לא שמתם לב, אני מצטערת לומר שאתם עוורים למציאות הקשה. רוצים הוכחות?; אמהות מכות את ילדיהם, מפקירות אותם למען דברים אחרים, רוצחות את ילדיהם.
לא תמיד ולא לעיתים קרובות הדברים האלו נעשים מאהבה, אתם מסכימים איתי?

אני יכולה לומר בבירור שהתחברתי לשתי הדמויות של האם ובנה. אולי זה שיגעון חולף, אולי זה אומר משהו עליי, ואולי זה לא.
את פרנקלין תיעבתי. יש לי נטייה להירתע מאנשים שמעורים את עצמם למציאות ובודים חיים שלמים. זה דבר שטותי שאמור לזכות רק ללעג. אולי זה בגלל שגם אני הייתי פעם תקועה באשליה, אולי לא.
וסיליה? (אם זה השם שלה) אהבתי אהבת פלקט. כי הדמות הזאת ריקה מידי בניגוד לדמויות האחרות ששופעות באישיות ובדעות שנשפכות מהן.

בכל הספר שסובב סביב קווין, אווה, ולא רק היא, אלא כולם, מהרהרים בשאלה הגדולה, שאלת המיליון.
רוצים לנחש אותה? לא משנה.
אז השאלה היא למה?
בהצלחה בניסיון לגלות את התשובה, כי אני לא גיליתי. בערך. והריי, הספר פשוט זועק את השאלה הזאת; קווין לא היה ילד אומלל, הוא לא הוכה, הוא קיבל את כל מה שרצה כל עוד זה היה במידה, היה לו שכל, הוא יכל להגיע לציונים הולמים, הייתה לו היכולת.
אז למה?

ההשערה שלי היא שקווים הרגיש רע מכיוון שלא הייתה לו מטרה.
הוא היה עשיר, הכסף היה שם לצידו. לא היה לו למה לשאוף, מה לרצות, לא היו לו חלומות או תקוות כשל כל ילד רגיל.
ואני חושבת שהבנתי למה אהב חץ וקשת, בנוסף לעובדה של אתם יודעים איך השתמש בדברים ההם ביום חמישי ההוא, הוא אהב חץ וקשת כי יכל לשאוף לפגוע במטרה. בול באמצע. היה לו דבר אחד קטן ויחיד שאליו יכל לשאוף.
אז באירועי השמיני לאפריל 1999, יום חמישי, הוא הביא את החץ וקשת שלו לשימוש מוקצן.
מטרה חדשה.
אבל קווין פשוט לא ידע שובע; הוא לא יכל להיות מרוצה מספיק.
קווין רעב למטרה, לנחת, ולדברים שיספקו אותו. עד כדי כך שזה הוביל אותו לטבח.

אין לי מושג איך לסגור את הביקורת הזאת.
יש כל כך הרבה מה לומר, וכל כך מעט סיבולת באצבעות-.-
בגדול, אני חושבת שלמרות שלספר הזה יש פגמים, הוא דורש חמישה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]