“די קשה לי להודות אחרי כמות הבדיחות שהרצתי על הספר הזה, אבל בקריאה חוזרת, (כן, אל תשאלו לאן הידרדרתי) זה לא כזה גרוע. כאילו כן, בדיוק כמו שזכרתי מהקריאה האחרונה שלי לפני איזה 5 שנים, הספר באמת צפוי וכן הוא דביק מאוד וכן יש את הדילמה הא-ה-ו-ב-ה עלי של "אוי מלא בנים דלוקים עלי ואני לא מצליחה לבחור", וכן הדמות הראשית מעצבנת ברמות אבל איכשהו, למרות כל זה, הצלחתי ליהנות קצת. ממש טיפה. אמנם העולם הכי נדוש שקיים (סטייל דמדומים, יומני הערפד וכל מה שנערה הורמונלית צריכה בחיים), והספר לא עמוק ביותר - אם כי אף ספר פנטזיה לבנות מתבגרות מעולם לא נחשד ככזה - אבל יש כמה דמויות משנה משעשעות ובתכלס בחלקים שהספר לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית מגוחכת - זה נסבל לגמרי!! אולי אפילו תמצאו אותי קוראת את ההמשך, מי יודע? XO”

“היי! אני בספק אם מישהי זוכרת אותי בכלל, אבל בכל זאת אזהיר כבר עכשיו: בניגוד לזמן בו הייתי פעילה באתר, במקום להלל את ספריה של קסנדרה קלייר אני עומדת להשמיץ אותם עם חיוך שטני. מכיל ספויילרים וזה. תהנו.✨ כולנו רוצות להיות מרי סו. הלא כן? אני יודעת שאני רוצה... אבל אני גם יודעת שבמהלך קריאת ספר, אני שונאת לראות בכל עמוד ועמוד את המרי סו ה"תורנית". אתן יודעות מי היא מרי סו? אני לא אשלח אתכן לויקפדיה ואסביר קצת. מרי סו היא הדמות המושלמת. לרוב רואים אותה במשחקי תפקידים, פאנפיקים, ובאופן בלתי נמנע- בספרים. מרי סו לא בעלת אופי אחיד, וגם לא מראה. היא יכולה להיות יתומה מופנמת ומעוררת אהדה, מתוקה וחברותית, או מורדת נועזת וצינית וכ'ו... והיא יכולה להראות כמו אמזונה גבוהה וחזקה, או קטנת קומה ושברירית... כמובן שמרי סואיות קיימות גם בעולמנו, אבל הן מתאזנות עם אנשים כמוני- ירמ וס (לא מונח אמיתי, רק הפכתי את סדר האותיות). אז אצל קסנדרה קלייר, יש כביכול איזון רק שהאיזון הוא שהטובים= מרי סו וה"bad guys"= ורמ וס... אבל זו אחת הבעיות היותר קטנות שלי עם הסדרה. ציידי צללים הם הטובים, נכון? אם היא כל כך מתעקשת שציידי הצללים יהיו מושלמים, אז למה? למה, למה, למה?! למה לעזאזל 90% מציידי הצללים הומופובים דוחים? אקיי, אז היא מנסה שהם יהיו "לא מושלמים" (כן, ממש עבד לה עם המראה), למה היא לא החליטה פשוט להשאיר אותם עם כל הזוועה שהם כבר עכשיו, למה להפוך אותם להומופובים? קראתי לראשונה את הספר כשהיית בכיתה ה'. זה לא הפריעה לי אז. עכשיו, כשאני עדיין בארון, אני חושבת שזו אחת מהסיבות העיקריות שהאבה שלי אל הספר השתנתה ב-180 מעלות....יאמר לזכותה שיש בספר שתי דמויות מהקהילה הגאה, אבל היחס של ציידי הצללים פשוט איכס. אז כן, אני מודה שהספר כתוב נהדר, וש-ק"ק מצליחה להשאיר אותי במתח בעזרת הניסוחים הקולחים שלה, אבל עדיין. פשוט.....לא. הספר מלא בגזענות, הומופוביה ועוד. אמנם דברים כמו היחס של הציידים אל "שוכני התחתיות" מוצג באופן רע, אבל עדיין לא הרגשתי במהלך מספר הפעמים שקראתי שהיא רק מציגה את זה באופן רע, הרי ציידי הצללים הם ה"טובים"? עלילה- שמעו, העלילה ספק גרועה ספק בינונית, אני לא מרגישה צורך להתעכב עליה יותר מדי. בלה בלה בלה, צרות אוהבים, יש איזו שדה מוזרה המשתלטת על ג'ייס, עוד הרבה צרות אוהבים, מגנוס ואלק ממשיכים להיות מהממים, אח שלה חוזר מהמתים או משהו, בלה בלה בלה הכל מסתדר, ואז לא. ועכשיו כמה דברים לא קשורים למה שכתבתי עד כה אבל שאני מוכרחה להוסיף: -קליירי את קרציה, רדי קצת מג'ייס -מאלק אתם מהממים, אל תתנו לאף אחד להוריד אתכם -סיימון אתה אידיוט עזוב את קליירי היא לא שווה את זה -קסנדרה את מהממת מקווה שלא נעלבת (למרות שאני בספק שתקראי את הביקורת הזו אי פעם) מקווה שנהנתן, ואם אתן חולקות עלי בנוגע לדברים שכתבתי אז....טוב בעיה שלכן, לא באתי לריב עם אף אחת ורק ניסיתי להציג את דעתי על הספר. ✨✨✨”

“היי אנשים יכול להיות שאני אפסיק לכתוב את הביקורת באמצע כי יש לי שיעור עוד מעט וזה לא רלוונטי אליכם כי אתם לא תרגישו את זה (או אולי כן???) אוקיי. עיר של עצמות. את הספר הזה קראתי לפני הרבה זמן, ואז וויתרתי על המשך הסדרה כי לא הצלחתי למצוא אותה, אבל עכשיו חזרתי אליה (כבר סיימתי את החמישי!) ובגלל זה יש לכם ביקורת. הספר הזה על גבול השלמות. בניית העולם שם מדהימה, ואני ממש יכולה להרגיש את האיבה (האיבה! מי ישמע כאילו אני מבקרת ספרים בת תשעים) בין ציידי הצללים לשוכני התחתיות (ערפדים, אנשי זאב, פיות ומכשפים) עכשיו נביא לכם תקציר כי אני לא יודעת לסכם כלום (יהיו לי בעיות רציניות באוניברסיטה) כל הסיפורים נכונים. (לא כולם, הערפדים הם דפינטלי לא הערפדים מדמדומים) כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח. רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים (אלה לא קעקועים, אלה רונות!), שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים (אז אמא שלה לא קיימת?), הידועים גם כציידי הצללים: כת (זו לא כת!) לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה. ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם להללים (להללים? צייד הצללים התכוונתם) יפה התואר ג'ייס (אפשר דיי עם החתיכים המסתוריים?), קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק (לא רק ניו יורק! גם אנגליה! וסין!) מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי, עצעולה (עצעולה?), הייתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת… זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה (מפתה? הסדרה הזו היא לא חשפנית), שכבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע רב-תקציב (לעולם אל תראו את הסרט. אתם שומעים? לעולם לא. וגם לא את הסדרה). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו (אני עדיין מחכה לספר השישי. אהמ אהמ). *כתיבת הביקורת הופסקה בגלל שיש לי שיעור* ועכשיו; דמויות: קליירי: די אהבתי אותה, אבל הרגיש לי שמשהו התפספס פה, שהיא הייתה יכולה להיות טובה יותר. ג'ייס: בספר הראשון לא אהבתי אותו, אבל בהמשך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר טוב. הוא כמו איירונמן, (כן אני אוהבת מארוול) בהתחלה הוא היה נרקיסיסט עם 0 רגישות לאחרים, אבל הוא התפתח והגיע למצב שהוא יכול להקריב את עצמו בשביל להציל את העולם. (עדיין לא התגברתי על זה שטוני מת) סיימון: אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע. הדמות האהובה עליי. הוא מצחיק והוא חמוד והוא חנון. הוכחה לכך שהוא מצחיק ואני לא פולטת מחמאות גנריות: "'אמא ואבא לא יהיו מרוצים' אמרה איזבל 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסא ההומואית של סוניק הקיפוד ומלבש כמו חוטף הילדים מצ'טי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון 'לא, סביר להניח שלא' איזבל: תודה לאלוהים שפעם אחת בספרי ya יש דמות נשית שמודעת ליופי שלה ומשתמשת בו! שינוי מרענן. חוצמזה סיזיייי ואני אוהבת איך שלאט לאט בכל ספר מראים את האישיות והנשמה שלה. זהו נגמרה הביקורת להיום. א ב ל אם למישהו יש המלצות לספרים חדשים כמו זה בבקשה שיגיב פה כי אני נואשת לספרים (אבל בבקשה לא ספרי מבוגרים)”

“קריאה שנייה אחרי הרבה זמן. בגלל שאני קוראת את כל הסדרה ברצף כרגע הספרים מתערבבים לי, וזה לא מפריע לי. אני אוהבת שהעלילה מרגישה אחידה. הופתעתי מעד כמה הספר הכאיב לי. לפני שאתייחס לספר הנוכחי, אני רוצה להתייחס למערכות היחסים בספרי הסדרה. כמעט וכל מערכות היחסים בספר לא נבנות מול הקוראים, אלא מופיעות יש מאין. אני מבינה שכתיבה של השלבים הראשונים במערכת יחסים היא לא פשוטה, אבל החוסר הזה בעיניי משפיע ומוביל לקשיים שהיו לי בספר הזה. אני מניחה שבגלל שזה הספר לפני האחרון צריך ליצור נקודות שבר במערכות היחסים הקיימות כדי להגיע לתיקון בספר האחרון. אז רוב מערכות היחסים בספר הזה מתנפצות. חלקות נבנות מחדש, חלקן לא. הקושי שלי במערכות היחסים שלא נבנו לעינינו הוא שבגלל שאני לא מבינה איך מערכת היחסים התפתחה ומדוע בני הזוג יחד (כן, pillow talk לא מספיק כדי לשכנע אותי שהם צריכים להיות ביחד) לפעמים הייתי בעד ההתנפצויות של מערכות היחסים, כי הן פשוט לא נראו לי מוצדקות. קצת קשוח מצידי, אני יודעת, ועדיין. אני רוצה להבין מה בני הזוג מוצאים אחד בשני. אני רוצה להרגיש שהם צריכים להיות יחד, ולרוב זה פשוט לא קרה לי. אני חייבת לציין שלא מדובר כאן בהכרח על מערכות יחסים זוגיות, גם מערכות יחסים חבריות ומשפחתיות עמדו למבחן בספר הזה, כך שאין צורך לראות את ההמשך כספוילר אלא כזרקור על מערכות יחסים ספציפיות. התפתחות של דמויות שנהניתי לקרוא: איזי- סוף סוף משהו בתדמית שהיא משדרת החוצה נסדק, נהניתי לחוות את מנעד הרגשות שהיא מגלה. סיימון- עדיין צריך למצוא מקום לגדול רגשית, אבל הוא בכיוון. סיימון חווה טלטלות לא קטנות בספר, אבל הוא מתנהל בהן בכבוד. אלק ומגנוס- כאן ממש מתממש הקושי שהיה לי במערכת יחסים שפשוט נוצרה, בלי שקראנו על זה. אני מאוד אוהבת אותם (אפשר גם לקרוא את הסקירה שלי על "מגילות הכשף האדומות"), אבל מעבר לזה ששניהם בני אדם טובים, ואם אני מתעלמת מ"מגילות הכשף האדומות" שבפועל לא נכתב בשלב הזה למרות שהוא מתרחש קודם, אני מאוד סקרנית להבין איפה הקליק ביניהם נוצר. בספר הזה נחשפים לנו קשיים במערכת היחסים שגם אני הצלחתי להתחבר אליהם, ואני מתחברת לכנות ולכאב של אהבה לצד קושי. הלוואי והיה קל לתקשר עם בן הזוג במצבים כאלו, אבל כמו שלנו קשה- גם להם קשה. עוד קצת מחשבות: קליירי היא דמות לא פשוטה. אין ספק שהיא ילדותית- אבל היא ילדה. בסה"כ בת חמש-עשרה? שש-עשרה? למרות שבספרים הקודמים היא נתקלה בהתלבטויות וקשיים, אני חושבת שכאן לראשונה היא מבינה שאין שחור ולבן, היא לא יכולה לרוץ לתוך הסכנה ולעשות מה שבא לה בלי לחשוב על התוצאות, כי בכל תוצאה אפשרית משהו או מישהו שהיא אוהבת ייפגעו. אני מקווה שבספר האחרון נקבל קליירי קצת יותר בוגרת, קצת יותר שקולה. סיכום ביניים לפני שאני עוברת לספוילרים: אין ספק שהספר, כמו כל הסדרה בעיניי, מעניין ומאוד מקורי. נהניתי מאוד לקרוא אותו, אבל הוא פחות סחף אותי מהקודמים. בעיניי זה בגלל שהוא מנסה לבנות קרקע לספר האחרון בסדרה, אבל אין ספק שיש כמה טוויסטים שמחזיקים אותי שבויה עד הספר הבא. זה המקום להתאכזב מההוצאה. הספר השישי יצא ב2014, ותרגומו נדחה שוב ושוב. אני נשברתי, ואתחיל לקרוא את השישי באנגלית. חבל. קהל יעד: כרגיל- נוער ומבוגרים, הספרים אינם נקיים וכאן יש אפילו קצת מעבר ברמת ההתייחסויות המיניות (גם אם אין תיאורים בפועל). * * * * * אני כל כך שמחה על המקום שג'ונתן (סבסטיאן) קיבל בספר הזה. אמנם חלק גדול מהזמן הוא אניגמטי ולא ניתן לקריאה, אבל ברגעים שהוא כן- כל כך הרגשתי את הקושי. מודגש כמה פעמים שהוא לא יכול להרגיש רגשות אמיתיים, ומשהו בזה דווקא התחבר לי לתסמונות בהן יש קושי בביטוי רגשות. הדמות של הנער שננטש על ידי אימו וגודל על ידי אב שלא טרח להתייחס לרגשות מולו, שמנסה למצוא את השייכות שלו בעולם- כל כך כואבת. השיטות שלו גרועות, המטרה שלו נוראית, אבל בסופו של יום הוא הולך בדרכים בהן גידלו אותו. האמפתיה שלי כלפיו למרות כל הרע שהוא עשה הפתיעה אותי מאוד, ובעיניי זו כתיבה מצוינת של דמות. אני לא יכולה להצדיק אותו, אבל אני יכולה להבין אותו. ממליצה בחום!”

“די קשה לי להודות אחרי כמות הבדיחות שהרצתי על הספר הזה, אבל בקריאה חוזרת, (כן, אל תשאלו לאן הידרדרתי) זה לא כזה גרוע. כאילו כן, בדיוק כמו שזכרתי מהקריאה האחרונה שלי לפני איזה 5 שנים, הספר באמת צפוי וכן הוא דביק מאוד וכן יש את הדילמה הא-ה-ו-ב-ה עלי של "אוי מלא בנים דלוקים עלי ואני לא מצליחה לבחור", וכן הדמות הראשית מעצבנת ברמות אבל איכשהו, למרות כל זה, הצלחתי ליהנות קצת. ממש טיפה. אמנם העולם הכי נדוש שקיים (סטייל דמדומים, יומני הערפד וכל מה שנערה הורמונלית צריכה בחיים), והספר לא עמוק ביותר - אם כי אף ספר פנטזיה לבנות מתבגרות מעולם לא נחשד ככזה - אבל יש כמה דמויות משנה משעשעות ובתכלס בחלקים שהספר לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית מגוחכת - זה נסבל לגמרי!! אולי אפילו תמצאו אותי קוראת את ההמשך, מי יודע? XO”

“היי! אני בספק אם מישהי זוכרת אותי בכלל, אבל בכל זאת אזהיר כבר עכשיו: בניגוד לזמן בו הייתי פעילה באתר, במקום להלל את ספריה של קסנדרה קלייר אני עומדת להשמיץ אותם עם חיוך שטני. מכיל ספויילרים וזה. תהנו.✨ כולנו רוצות להיות מרי סו. הלא כן? אני יודעת שאני רוצה... אבל אני גם יודעת שבמהלך קריאת ספר, אני שונאת לראות בכל עמוד ועמוד את המרי סו ה"תורנית". אתן יודעות מי היא מרי סו? אני לא אשלח אתכן לויקפדיה ואסביר קצת. מרי סו היא הדמות המושלמת. לרוב רואים אותה במשחקי תפקידים, פאנפיקים, ובאופן בלתי נמנע- בספרים. מרי סו לא בעלת אופי אחיד, וגם לא מראה. היא יכולה להיות יתומה מופנמת ומעוררת אהדה, מתוקה וחברותית, או מורדת נועזת וצינית וכ'ו... והיא יכולה להראות כמו אמזונה גבוהה וחזקה, או קטנת קומה ושברירית... כמובן שמרי סואיות קיימות גם בעולמנו, אבל הן מתאזנות עם אנשים כמוני- ירמ וס (לא מונח אמיתי, רק הפכתי את סדר האותיות). אז אצל קסנדרה קלייר, יש כביכול איזון רק שהאיזון הוא שהטובים= מרי סו וה"bad guys"= ורמ וס... אבל זו אחת הבעיות היותר קטנות שלי עם הסדרה. ציידי צללים הם הטובים, נכון? אם היא כל כך מתעקשת שציידי הצללים יהיו מושלמים, אז למה? למה, למה, למה?! למה לעזאזל 90% מציידי הצללים הומופובים דוחים? אקיי, אז היא מנסה שהם יהיו "לא מושלמים" (כן, ממש עבד לה עם המראה), למה היא לא החליטה פשוט להשאיר אותם עם כל הזוועה שהם כבר עכשיו, למה להפוך אותם להומופובים? קראתי לראשונה את הספר כשהיית בכיתה ה'. זה לא הפריעה לי אז. עכשיו, כשאני עדיין בארון, אני חושבת שזו אחת מהסיבות העיקריות שהאבה שלי אל הספר השתנתה ב-180 מעלות....יאמר לזכותה שיש בספר שתי דמויות מהקהילה הגאה, אבל היחס של ציידי הצללים פשוט איכס. אז כן, אני מודה שהספר כתוב נהדר, וש-ק"ק מצליחה להשאיר אותי במתח בעזרת הניסוחים הקולחים שלה, אבל עדיין. פשוט.....לא. הספר מלא בגזענות, הומופוביה ועוד. אמנם דברים כמו היחס של הציידים אל "שוכני התחתיות" מוצג באופן רע, אבל עדיין לא הרגשתי במהלך מספר הפעמים שקראתי שהיא רק מציגה את זה באופן רע, הרי ציידי הצללים הם ה"טובים"? עלילה- שמעו, העלילה ספק גרועה ספק בינונית, אני לא מרגישה צורך להתעכב עליה יותר מדי. בלה בלה בלה, צרות אוהבים, יש איזו שדה מוזרה המשתלטת על ג'ייס, עוד הרבה צרות אוהבים, מגנוס ואלק ממשיכים להיות מהממים, אח שלה חוזר מהמתים או משהו, בלה בלה בלה הכל מסתדר, ואז לא. ועכשיו כמה דברים לא קשורים למה שכתבתי עד כה אבל שאני מוכרחה להוסיף: -קליירי את קרציה, רדי קצת מג'ייס -מאלק אתם מהממים, אל תתנו לאף אחד להוריד אתכם -סיימון אתה אידיוט עזוב את קליירי היא לא שווה את זה -קסנדרה את מהממת מקווה שלא נעלבת (למרות שאני בספק שתקראי את הביקורת הזו אי פעם) מקווה שנהנתן, ואם אתן חולקות עלי בנוגע לדברים שכתבתי אז....טוב בעיה שלכן, לא באתי לריב עם אף אחת ורק ניסיתי להציג את דעתי על הספר. ✨✨✨”

“היי אנשים יכול להיות שאני אפסיק לכתוב את הביקורת באמצע כי יש לי שיעור עוד מעט וזה לא רלוונטי אליכם כי אתם לא תרגישו את זה (או אולי כן???) אוקיי. עיר של עצמות. את הספר הזה קראתי לפני הרבה זמן, ואז וויתרתי על המשך הסדרה כי לא הצלחתי למצוא אותה, אבל עכשיו חזרתי אליה (כבר סיימתי את החמישי!) ובגלל זה יש לכם ביקורת. הספר הזה על גבול השלמות. בניית העולם שם מדהימה, ואני ממש יכולה להרגיש את האיבה (האיבה! מי ישמע כאילו אני מבקרת ספרים בת תשעים) בין ציידי הצללים לשוכני התחתיות (ערפדים, אנשי זאב, פיות ומכשפים) עכשיו נביא לכם תקציר כי אני לא יודעת לסכם כלום (יהיו לי בעיות רציניות באוניברסיטה) כל הסיפורים נכונים. (לא כולם, הערפדים הם דפינטלי לא הערפדים מדמדומים) כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח. רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים (אלה לא קעקועים, אלה רונות!), שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים (אז אמא שלה לא קיימת?), הידועים גם כציידי הצללים: כת (זו לא כת!) לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה. ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם להללים (להללים? צייד הצללים התכוונתם) יפה התואר ג'ייס (אפשר דיי עם החתיכים המסתוריים?), קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק (לא רק ניו יורק! גם אנגליה! וסין!) מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי, עצעולה (עצעולה?), הייתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת… זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה (מפתה? הסדרה הזו היא לא חשפנית), שכבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע רב-תקציב (לעולם אל תראו את הסרט. אתם שומעים? לעולם לא. וגם לא את הסדרה). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו (אני עדיין מחכה לספר השישי. אהמ אהמ). *כתיבת הביקורת הופסקה בגלל שיש לי שיעור* ועכשיו; דמויות: קליירי: די אהבתי אותה, אבל הרגיש לי שמשהו התפספס פה, שהיא הייתה יכולה להיות טובה יותר. ג'ייס: בספר הראשון לא אהבתי אותו, אבל בהמשך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר טוב. הוא כמו איירונמן, (כן אני אוהבת מארוול) בהתחלה הוא היה נרקיסיסט עם 0 רגישות לאחרים, אבל הוא התפתח והגיע למצב שהוא יכול להקריב את עצמו בשביל להציל את העולם. (עדיין לא התגברתי על זה שטוני מת) סיימון: אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע. הדמות האהובה עליי. הוא מצחיק והוא חמוד והוא חנון. הוכחה לכך שהוא מצחיק ואני לא פולטת מחמאות גנריות: "'אמא ואבא לא יהיו מרוצים' אמרה איזבל 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסא ההומואית של סוניק הקיפוד ומלבש כמו חוטף הילדים מצ'טי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון 'לא, סביר להניח שלא' איזבל: תודה לאלוהים שפעם אחת בספרי ya יש דמות נשית שמודעת ליופי שלה ומשתמשת בו! שינוי מרענן. חוצמזה סיזיייי ואני אוהבת איך שלאט לאט בכל ספר מראים את האישיות והנשמה שלה. זהו נגמרה הביקורת להיום. א ב ל אם למישהו יש המלצות לספרים חדשים כמו זה בבקשה שיגיב פה כי אני נואשת לספרים (אבל בבקשה לא ספרי מבוגרים)”

“קריאה שנייה אחרי הרבה זמן. בגלל שאני קוראת את כל הסדרה ברצף כרגע הספרים מתערבבים לי, וזה לא מפריע לי. אני אוהבת שהעלילה מרגישה אחידה. הופתעתי מעד כמה הספר הכאיב לי. לפני שאתייחס לספר הנוכחי, אני רוצה להתייחס למערכות היחסים בספרי הסדרה. כמעט וכל מערכות היחסים בספר לא נבנות מול הקוראים, אלא מופיעות יש מאין. אני מבינה שכתיבה של השלבים הראשונים במערכת יחסים היא לא פשוטה, אבל החוסר הזה בעיניי משפיע ומוביל לקשיים שהיו לי בספר הזה. אני מניחה שבגלל שזה הספר לפני האחרון צריך ליצור נקודות שבר במערכות היחסים הקיימות כדי להגיע לתיקון בספר האחרון. אז רוב מערכות היחסים בספר הזה מתנפצות. חלקות נבנות מחדש, חלקן לא. הקושי שלי במערכות היחסים שלא נבנו לעינינו הוא שבגלל שאני לא מבינה איך מערכת היחסים התפתחה ומדוע בני הזוג יחד (כן, pillow talk לא מספיק כדי לשכנע אותי שהם צריכים להיות ביחד) לפעמים הייתי בעד ההתנפצויות של מערכות היחסים, כי הן פשוט לא נראו לי מוצדקות. קצת קשוח מצידי, אני יודעת, ועדיין. אני רוצה להבין מה בני הזוג מוצאים אחד בשני. אני רוצה להרגיש שהם צריכים להיות יחד, ולרוב זה פשוט לא קרה לי. אני חייבת לציין שלא מדובר כאן בהכרח על מערכות יחסים זוגיות, גם מערכות יחסים חבריות ומשפחתיות עמדו למבחן בספר הזה, כך שאין צורך לראות את ההמשך כספוילר אלא כזרקור על מערכות יחסים ספציפיות. התפתחות של דמויות שנהניתי לקרוא: איזי- סוף סוף משהו בתדמית שהיא משדרת החוצה נסדק, נהניתי לחוות את מנעד הרגשות שהיא מגלה. סיימון- עדיין צריך למצוא מקום לגדול רגשית, אבל הוא בכיוון. סיימון חווה טלטלות לא קטנות בספר, אבל הוא מתנהל בהן בכבוד. אלק ומגנוס- כאן ממש מתממש הקושי שהיה לי במערכת יחסים שפשוט נוצרה, בלי שקראנו על זה. אני מאוד אוהבת אותם (אפשר גם לקרוא את הסקירה שלי על "מגילות הכשף האדומות"), אבל מעבר לזה ששניהם בני אדם טובים, ואם אני מתעלמת מ"מגילות הכשף האדומות" שבפועל לא נכתב בשלב הזה למרות שהוא מתרחש קודם, אני מאוד סקרנית להבין איפה הקליק ביניהם נוצר. בספר הזה נחשפים לנו קשיים במערכת היחסים שגם אני הצלחתי להתחבר אליהם, ואני מתחברת לכנות ולכאב של אהבה לצד קושי. הלוואי והיה קל לתקשר עם בן הזוג במצבים כאלו, אבל כמו שלנו קשה- גם להם קשה. עוד קצת מחשבות: קליירי היא דמות לא פשוטה. אין ספק שהיא ילדותית- אבל היא ילדה. בסה"כ בת חמש-עשרה? שש-עשרה? למרות שבספרים הקודמים היא נתקלה בהתלבטויות וקשיים, אני חושבת שכאן לראשונה היא מבינה שאין שחור ולבן, היא לא יכולה לרוץ לתוך הסכנה ולעשות מה שבא לה בלי לחשוב על התוצאות, כי בכל תוצאה אפשרית משהו או מישהו שהיא אוהבת ייפגעו. אני מקווה שבספר האחרון נקבל קליירי קצת יותר בוגרת, קצת יותר שקולה. סיכום ביניים לפני שאני עוברת לספוילרים: אין ספק שהספר, כמו כל הסדרה בעיניי, מעניין ומאוד מקורי. נהניתי מאוד לקרוא אותו, אבל הוא פחות סחף אותי מהקודמים. בעיניי זה בגלל שהוא מנסה לבנות קרקע לספר האחרון בסדרה, אבל אין ספק שיש כמה טוויסטים שמחזיקים אותי שבויה עד הספר הבא. זה המקום להתאכזב מההוצאה. הספר השישי יצא ב2014, ותרגומו נדחה שוב ושוב. אני נשברתי, ואתחיל לקרוא את השישי באנגלית. חבל. קהל יעד: כרגיל- נוער ומבוגרים, הספרים אינם נקיים וכאן יש אפילו קצת מעבר ברמת ההתייחסויות המיניות (גם אם אין תיאורים בפועל). * * * * * אני כל כך שמחה על המקום שג'ונתן (סבסטיאן) קיבל בספר הזה. אמנם חלק גדול מהזמן הוא אניגמטי ולא ניתן לקריאה, אבל ברגעים שהוא כן- כל כך הרגשתי את הקושי. מודגש כמה פעמים שהוא לא יכול להרגיש רגשות אמיתיים, ומשהו בזה דווקא התחבר לי לתסמונות בהן יש קושי בביטוי רגשות. הדמות של הנער שננטש על ידי אימו וגודל על ידי אב שלא טרח להתייחס לרגשות מולו, שמנסה למצוא את השייכות שלו בעולם- כל כך כואבת. השיטות שלו גרועות, המטרה שלו נוראית, אבל בסופו של יום הוא הולך בדרכים בהן גידלו אותו. האמפתיה שלי כלפיו למרות כל הרע שהוא עשה הפתיעה אותי מאוד, ובעיניי זו כתיבה מצוינת של דמות. אני לא יכולה להצדיק אותו, אבל אני יכולה להבין אותו. ממליצה בחום!”