ביקורת ספרותית על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 מאת קסנדרה קלייר
ספר מעולה

---

את הספר הראשון של הארי פוטר קראתי בגיל שמונה וחצי. עוד אז הייתי תולעת קטנה :-). אמנם די נהניתי (לא היה לי למה להשוות), אבל בינינו, בהסתכלות לאחור, צריך להודות בכמה דברים: זה הספר הכי ילדותי בסדרה, הארי בסך הכול בן אחת עשרה, ועם כל הכבוד לזה שאין לנקוב בשמו, הספר עוד לא תפס את הכיוון האפל והעמוק שהגיע רק אחר כך, בספרי ההמשך.

מאז עברו אי אילו שנים, ואני עדיין תולעת, עדיין קוראת בכמויות, וליד המיטה יש לי לא פחות מתשעה עשר ספרים בשלבי קריאה שונים, ככה שלמרות שאני עדיין גוזל (כמו שאבא קורא לי), כבר הספקתי לפתח טעם ספרותי אנין בתולעים שאני לועסת. אז מאז שהארי פוטר עזב אותנו ואת הוגוורטס והתחתן, וגם משחקי הרעב היו והסתיימו, אני לועסת טרילוגיות וספרי פנטזיה ויורקת את מה שנתקע לי בשיניים, ויש כל כך הרבה כאלה! נראה שמישהו שם למעלה החליט שאם עושים עכשיו ספרים שמיועדים לנוער, הם צריכים להיות מלאים בכל מיני טיפים לטיפוח הערפדה או איך לגרום לשד התורן לשים לב שאת מאוהבת בו. מה זה השטויות האלה? נכון, אני נערה, אבל אני מוקפת באנשים כמוני שכולם עד האחרון שבהם לא מסוגלים לקרוא את הספרים הרומנטיים האלה כמו האקדמיה לערפדים בלי להקיא קצת בפה.

באותה סקפטיות התחלתי לקרוא את "בני הנפילים", והם התחילו ממש כצפוי כמעט באותה צורה. שוב ערפדים ושדים ואנשי זאב, וחתיכים וחתיכות וקנאה ואהבה. די כבר! לפחות האקשן כיסה קצת את החרפה. אבל עדיין, השניים הראשונים היו ממש ככה ככה. יותר מדי רומנטיקה ומבטים מצועפים על שרירים חטובים, פחות מדי דם ושיסופים.

ואז הגיע הספר הזה, שסוף סוף עושה את מה שג'יי קיי רולינג עשתה כשהיא קיבלה שכל. קצת אפלה, קצת רוע מזוקק, אקשן שמתמשך לאורך של מאות עמודים... פשוט מצויין. אי אפשר להתאכזב כאן.

ועכשיו אני קוראת את מספר ארבע, ולצערי נראה שהגברת קסנדרה קלייר חזרה לפנטז על ג'ייס, סיימון וקליירי ולבנות משולשי אהבה דביקים במקום לעשות את מה שעובד הכי טוב. אם היא תשמע לעצתי, היא צריכה ללמוד מג'ורג' מרטין ולהתחיל להרוג דמויות ראשיות. אבל היא לא תשמע לעצתי, כי מה אני יודעת?

» ביקורות נוספות של הנחשפת
» ביקורות נוספות על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3