את הספר הראשון של הארי פוטר קראתי בגיל שמונה וחצי. עוד אז הייתי תולעת קטנה :-). אמנם די נהניתי (לא היה לי למה להשוות), אבל בינינו, בהסתכלות לאחור, צריך להודות בכמה דברים: זה הספר הכי ילדותי בסדרה, הארי בסך הכול בן אחת עשרה, ועם כל הכבוד לזה שאין לנקוב בשמו, הספר עוד לא תפס את הכיוון האפל והעמוק שהגיע רק אחר כך, בספרי ההמשך.

מאז עברו אי אילו שנים, ואני עדיין תולעת, עדיין קוראת בכמויות, וליד המיטה יש לי לא פחות מתשעה עשר ספרים בשלבי קריאה שונים, ככה שלמרות שאני עדיין גוזל (כמו שאבא קורא לי), כבר הספקתי לפתח טעם ספרותי אנין בתולעים שאני לועסת. אז מאז שהארי פוטר עזב אותנו ואת הוגוורטס והתחתן, וגם משחקי הרעב היו והסתיימו, אני לועסת טרילוגיות וספרי פנטזיה ויורקת את מה שנתקע לי בשיניים, ויש כל כך הרבה כאלה! נראה שמישהו שם למעלה החליט שאם עושים עכשיו ספרים שמיועדים לנוער, הם צריכים להיות מלאים בכל מיני טיפים לטיפוח הערפדה או איך לגרום לשד התורן לשים לב שאת מאוהבת בו. מה זה השטויות האלה? נכון, אני נערה, אבל אני מוקפת באנשים כמוני שכולם עד האחרון שבהם לא מסוגלים לקרוא את הספרים הרומנטיים האלה כמו האקדמיה לערפדים בלי להקיא קצת בפה.

באותה סקפטיות התחלתי לקרוא את "בני הנפילים", והם התחילו ממש כצפוי כמעט באותה צורה. שוב ערפדים ושדים ואנשי זאב, וחתיכים וחתיכות וקנאה ואהבה. די כבר! לפחות האקשן כיסה קצת את החרפה. אבל עדיין, השניים הראשונים היו ממש ככה ככה. יותר מדי רומנטיקה ומבטים מצועפים על שרירים חטובים, פחות מדי דם ושיסופים.

ואז הגיע הספר הזה, שסוף סוף עושה את מה שג'יי קיי רולינג עשתה כשהיא קיבלה שכל. קצת אפלה, קצת רוע מזוקק, אקשן שמתמשך לאורך של מאות עמודים... פשוט מצויין. אי אפשר להתאכזב כאן.

ועכשיו אני קוראת את מספר ארבע, ולצערי נראה שהגברת קסנדרה קלייר חזרה לפנטז על ג'ייס, סיימון וקליירי ולבנות משולשי אהבה דביקים במקום לעשות את מה שעובד הכי טוב. אם היא תשמע לעצתי, היא צריכה ללמוד מג'ורג' מרטין ולהתחיל להרוג דמויות ראשיות. אבל היא לא תשמע לעצתי, כי מה אני יודעת?

אחרי הקריאה של הספר הזה הגעתי למסקנה שאני אהיה האדם הראשון שינסע בזמן.
החלטתי שאני זאת שתהיה הראשונה לרצוח אנשים בשביל הנאה צרופה שלא קשורה באופן ישיר מההרג שלהם או מכסף.
החלטתי שאני עומדת לשדוד חנות ספרים עתידית ולפוצץ את הראש של המוכר ביריות.
או בנבוט. אותו דבר.

זה ספר מדהים.
פשוט מדהים.

את הספר קניתי לעמית (עמיתוש מהאתר) למתנת יום הולדת. היא חיפשה את הספר שנים על גבי שנים וההורים שלה... לא מרבים לקנות לה ספרים, בלשון המעטה.
אז הגעתי למסקנה שאני אקנה לה את הספר הזה בתקווה נואשת שהיא תאהב אותו.
אחרי שהיא פתחה את העטיפה הנימוס (או יותר נכון: קרעה אותה לחתיכות קטנטנות ללא רחמים) התברר שזאת לא הייתה תקווה, והיא לא הייתה נואשת; ההפך. היא כמעט הרגה אותי בחיבוק שלה.
אבל המשפט הראשון שאמרתי לה אחרי היה, כמדומני: "אחרי שאת מסיימת לקרוא, את כל כך מביאה לי את הספר הזה."

והיא הביאה, אחרי ששנים היא שכחה להביא לי אותו. אבל היא הביאה כי איימתי על הספרים שלה שנמצאים אצלי.
יש לי כישרון באיומים.

בהתחלה הספר היה מעט משעמם והמחשבה שלי נטתה לרחף, הגעתי למסקנה שאם אני אתן לספר ארבעה כוכבים זה יהיה חסד מצידי.
אבל ההמשך ביטל כל מחשבה בנוגע להתחלה וקראתי כל היום (כן, גם בשיעורים. חוץ מזה למדנו רק מקצועות משעממים באותו היום (מדעים, חקר, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה (וחוץ מזה במדעים ובחקר זה אותו דבר כמו הפסקה ארוכה מאוד, כולם עושים מה שבא להם, בחקר אפילו אנשים מוציאים למורה אייפונים מול הפרצוף)), אז זה לא ממש שינה.

תקציר לא נחוץ, ואני גם לא אביא לכם תקציר כי הבטחתי לעצמי ביקורת שלא מלאה בספויילרים, לשם שינוי. ומן הסתם התקצירים שלי מפוצצים בספויילרים.

לסיכום, פשוט ספר מעולה.
קודם כל, הכתיבה, שופעת הומור אבל גם רצינית. שואבת את הקורא לתוך העלילה וגורמת לו להידבק לדפים כמו דבק שלוש שניות (שהתמהמה קצת עם ההתחלה... אבל עדיין).
אחר כך, העלילה, שנבנתה בחוכמה גדולה ובהמון דמיון. כל הנדישות והקיטצ'יות נעלמו כשקראתי. אני פשוט מתה על הסופרת הזאת. היו כמה קטעים צפויים, אבל זה עדיין התעלה ממה שציפיתי.
ובסופו של דבר, הדמויות, כל דמות ועולמה שלה, מניעיה שלה, ורצונותיה שלה, ולא הייתי משנה דבר בדמויות.

התחלה קצת צולעת, אמצע מעולה, וסוף מדהים.
הספר הזה שווה כל גרוש וכל אגורה וכל התרפסות שתקיימו כדי לקבל אותו, אפילו אם זה רק כדי לקרוא אותו.
אז אם לא קראתם, פשוט קומו, תעזבו את הכל, ותלכו ברחוב כמו זומבים לחנויות הספרים או לבית של האדם הקרוב שאתם יודעים שיש לו עותק.
אם זה ממש נדרש, תזרקו עליו כיסא או משהו.

אתם עדיין פה? קדימה! אוצו רוצו! קדימה!!

ופה הסתיימה הביקורת החופרת להחריד שלי. כיף לכם, עצוב לי שסיימתי את הספר, אני אלך להתאבל.

בזמן האחרון יותר מדי פעמים הגעתי למסקנה שאני מעריץ מישהו.
לרוב, זה פשוט עבר אחרי חמש שניות וכבר לא הערצתי את הבנאדם הזה.
היה את המקרה של אנג'(כן, כן.. זה ינפח לך את האגו. תגידי לי פשוט תודה שאני מזכיר אותך ומעז להודות בכך בפני כולם), שגם אותה הפסקתי להעריץ אחרי חמש שניות, אבל איתה זה קרה יותר מפעם אחת, או אפילו 10 פעמים.
ויש את המקרה של קסנדרה קלייר.

בהרבה מאוד מובנים קסנדרה היא יוצאת מגדר הרגיל. בין אם זה ביכולת המדהימה שלה לתאר דברים, בסגנון הכתיבה הייחודי שלה, הרעיונות שעוברים לה בראש לגבי העלילה וגם חוש ההומור המבריק שלה בספרים. כאילו, היי! סיימון ממש גאון בבדיחות. אם הדמות גאון, אז גם הסופר/ת גאון.
מסתבר שגם בעיניין של להעריץ מישהו היא יוצאת מגדר הרגיל. כן, כן, מיס קסנדרה קלייר, אני מעריץ אותך.

הספר הזה פשוט אדיר מכל בחינה שהיא. הכתיבה מדהימה, מצחיקה וכזאת שפשוט כיף לקרוא.
העלילה מקורית, סוחפת, מותחת ומפתיעה.

הייתי מספר לכם איך השגתי את הספר, אבל זה לא זיכרון נעים(אל תשאלו) אז אני לא אספר. תתמודדו P:

מעכשיו הביקורת תכלול כמה ספויילרים, היזהרו לכם. מוחעחעחעחעחע.

ספיילרו לי שבסוף מסתבר שקליירי וג'ייס לא אחים. אם יורשה לי להגיד, זה היה די צפוי.
גם כל הקטע של דם מלאכים/שדים, סבסטיאן/ג'ונתן/ג'ייס היה די ברור מההתחלה.
עדיין לא הבנתי מה הקטע של אות קין. טוב, אף אחד לא יעז לפגוע בו עכשיו, בלה בלה בלה. אבל מה הדברים הרעים שבאים עם זה? לא ברור. הרי קליירי עצמה ציינה שסיימון נראה אותו דבר בדיוק אחר כך.
ולעזאזל, מקס!! למה מקס מת?! צריך לקחת את סבסטיאן, לתלות אותו גבוה על עץ במהופך, לטפטף עליו טיפות של חומצה לאט ובזהירות שלא ימיסו בטעות את החבל, לקצוץ אותו בו זמנית לחתיכות קטנטנות עם סכין יפני ואז, כשהוא עוד בהכרה לזרוק אותו לאש! והכל בגלל שהוא הרג את מקס.

סוף ספויילר

בקיצור, אהבתי את הספר הזה. זה הספר הכי טוב בסדרה, וכמו שאמרתי זה הספר שגרם לי להעריץ את קסנדרה קלייר.
מי שלא קרא, שיקרא מיד. ומי שלא, מגיע לו נבוט בראש T_T

אין לי מילים. הספר אדיר. עלילה סוחפת, תפניות ,מתח, אקשן ,רומן מסובך(מדי), דמויות בודדות ומיוסרות.
יש פה את כל מה שספר פנטזיה מודרני צריך. סיום נהדר לטרילוגיה ואני לא יכול לחכות שתצא הסדרה הבאה. כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מספר(לפחות מאז הספר הקודם)

A really good book:
Hard to find
Harder to put it down
And impossible to forget it
~באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. תתמודדו.~

אני לא רוצה רק לקרוא את הספר הזה, אני רוצה גם להכנס לתוכו, לחיות בו, ולהכיר כל אחת מהדמויות באופן אישי. ספר מדהים כל כך.
לא יכולתי להפסיק לקרוא. נקרעתי בין הרצון למשוך את הקריאה כמה שיותר זמן (והצלחתי לא רע, קראתי את הספר בשלוש חודשים!)לבין הרצון לדעת מה יקרה בסוף והצורך להחזיר אותו לספריה.

מדהים איך שקסנדרה קלייר בנתה עולם יפה כל כך, שכולל ציידי צללים, שוכני תחתיות, שדים והכל נראה מציאותי וקסום כל כך.

מדהים עוד יותר איך שהיא תכננה את העלילה, הכל נקבע אצלה מראש. יש סופרים שממציאים את העלילה תוך כדי הסיפור ורואים לאן זה יזרום ומשם ממשיכים. אצל קסנדרה זה לא ככה. אצלה, עוד מהרגע שקליירי וסיימון נכנסו לפנדומוניום בפרק 1 של עיר של עצמות, היא כבר יצרה את סבסטיאן ואת סטיבן הרונדייל ואת כל הדמויות והעלילה של הספר השלישי. זה פשוט אדיר.

אבל שום דבר לא משתווה לדמויות של הספר. לכל דמות יש אישיות ואופי, כל דמות שונה מהאחרות, לכל אחת יש משהו שמייחד אותה. העוקצנות והשנינות של ג'ייס, הטירוף של וולנטיין, ההתנהגות ההומואית של מגנוס ("קליירי מעולם לא חשבה שזה רעיון טוב לבטוח במישהו ששם כל כך הרבה אייליינר.")

וקליירי פשוט אדירה. היא לא כמו הדמויות המושלמות והנטולות הפגמים (שדרך אגב, בלתי אפשרי להתחבר אלהן), היא דמות אנושית לגמרי, אבל היא אמיצה וחכמה ומצחיקה ואני פשוט מעריצה אותה. היא מהדמויות הבודדות שהצלחתי להתחבר אלהן ולהרגיש את מה שהן מרגישות בזמן קריאת הספר. זה הגיע לרמה כזאת שכשקליירי שפכה משהו, חשבתי לעצמי"אוף, אין לי כח לנקות את זה איתה עכשיו" (אם אתם צוחקים עליי, תעשו את זה בעדינות.)

עכשיו בואו נדבר על ג'ייס. אוי ג'ייס. אני מציעה הצעת חוק, שלפני שדמות חשובה מדי עומדת למות ואחרי 10 עמודים לקום לתחייה, תופיע האזהרה הבאה בתחילת הפרק:"זהירות! ג'ייס לייטווד עומד למות בפרק הקרוב, אבל אל תדאגו, הוא יחזור לחיים." זה יחסוך הרבה מאוד בכי ודיכאון בקרב הקוראים.
כמעט. בכיתי. עליו.
איךךך הוא מעז לחיות אחרי שהייתי כל כך קרובה לבכות עליו?? היו לי דמעות בעיניים כשהוא "מת". הייתי צריכה לגייס את כל כח הרצון שלי כדי לעצור אותן ולמנוע מהן לזלוג. תודה רבה, ג'ייס. אני מקווה מאוד שאתה מרוצה מזה!

אה, ושחכתי לומר עד כמה אני אוהבת את הכתיבה של קסנדרה קלייר, קולחת, זורמת עם הומור ובלי תיאורים מייגעים. מדהים, בדיוק כמו שאר הספר.

טיפה הפריע לי שהפרקים ארוכים כל כך. זה טיפה בעייתי כשיש לי רק 10 דקות לקרוא ואז אם אני רוצה לקרוא פרק שלם אני צריכה לנסות לקרוא 30 עמודים ב-10 דקות. לדעתי אפשר לקצר את הפרקים ל-10 עד 15 עמודים לפרק. כי כמו שאומרים ברוסלינד, פרקים קצרים עוד לא הרגו אף אחד!

ועוד משהו בעייתי- הסוף היה יפה כל כך!! מצד אחד, אני מפחדת לקרוא את המשך הסדרה כדי לא להרוס לעצמי את הסוף היפה הזה, אבל מצד שני אני שמחה שיש סדרת המשך כי קשה לי מדי להפרד מקליירי, מג'ייס ומסיימון עכשיו. וכן, אני יודעת שאני סותרת את עצמי. זה קורה לפעמים.

אהה ואני שמחה מאוד שמגנוס ואלק ביחד. יש לי חיבה מיוחדת לגייז, ואני סוף סוף שמחה שהם התנשקו. (נקווה שזה לא היה ספויילר)

בשם המלאך, הספר הזה מדהים!
אם לא קראתם עד עכשיו, אין לכם מושג מה אתם מפסידים.

הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות - אהבות אמת, קרב שנמשך עשר דקות, הערפד החביב עליי שסובל את אות קין.
רק פרט אחד גרם לי לבכות. המוות של מקס. אבל זה ספוילר אז... לא משנה!

נתחיל עם ג'ייס. בספר הזה הוא די התחבב עליי, אחרי שני ספרים שהוא היה בלתי-נסבל בעליל וחפר על שנאתו למלפפונים, שקרנים, ברגמוט וברווזים.
קליירי זאת קליירי, אי אפשר ממש להעיר עליה. כמו גם על איזי. כמו גם על מאיה.
סיימון, הו סיימון, בעלי האלמותי (תרתי משמע), אני חייבת להודות שבספר הזה ג'ודית התעלתה על עצמה והפכה אותו למטומטם במיוחד עם ציטוטים אדירים במיוחד. רק אל תגידו לו שקראתי לו מטומטם.
אלק ומגנוס זה ההיילייט של הביקורת הזאת. רק (!) בגלל הציטוט "רגע, אני לא מבינה, כולנו צריכים לעשות גם את זה?" החלטתי סופית שלעולם לא אקרא את דה אינפרנאל דיווייסז. חוץ מזה שהם היו חביביי כבר בספרים הקודמים. אחותי הומופובית, אז ציטטתי לה את הקטע של הנשיקה שוב ושוב עד שהיא נכנעה.

כאמור, הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות.

טוב, לא יכולה לכתוב כאן משהו שכבר לא אמרו רבים לפני...
העלילה באמת מותחת, מרתקת, מדהימה, סוחפת מרגשת...אני יכולה לחפור כאן עוד הרבה, אבל כמו שכבר אמרתי- רבים לפני כבר ניסחו בדיוק את מה שאני חושבת עליו.
כשאתם חושבים על זה, נראה כאילו לכל הסופרים יש את ה"מתכון המושלם לספר טוב" (למרות שלכמה מהם אין את המתכון המדויק- מה שיוצר ספרים לא כל כך טובים...)
אני אפילו יכולה לתאר איך הוא הולך, משהו בסגנון הזה:
כתיבה קלילה, זורמת- לא פשוטה מדי, אבל באותה מידה גם לא ממש מסובכת.
עלילה טובה- לא צפויה מדי, וגם לא כזאת שצריך לשבור את הראש כדי להבין.
הרבה מתח- כל הרבה הרי זה משובח!
רומנטיקה- לא להפוך את זה לרומן רומנטי דביק.
בלי להרוג יותר מידי דמויות חשובות...
הבנתם את הקטע...
אז כמו שאמרתי, מעטים הם הסופרים שיש להם את המתכון המושלם, וקסנדרה קלייר היא ללא ספק בין המעטים בעלי המתכון.
כששמעתי שזה לא הספר האחרון בסדרה פשוט קפצתי מאושר, סיפרתי את זה לכל מי שאני מכירה (למרות שהם חייכו בנימוס וברחו), זה פשוט עשה לי את היום.
אבל תהרגו אותי, רק האל יודע איך היא הולכת להמשיך את זה...בכל אופן, אני מחכה להמשך בקוצר רוח!

קודם כול- הזהרת ספויילרים!!!

אני חייבת לומר-לא חשבתי פעמיים כשראיתי את הספר. שלום עיר של זכוכית, ביי-ביי 92 ש"ח.

אין ספק, שהיה שם חלק צפוי אחד: זה שקליירי וג'ייס לא באמת אחים.

אני כל כך שמחתי כשקראתי אותו, שהייתי צריכה לקום ולהתאוורר כל חמש דקות מרוב מתח.

ביקורתי על דמויות:
הו סיימון, מסכן. עכשיו כשהוא ערפד הוא כזה 'הורס' שכל הבנות מתות עליו. כמובן, לשבת בכלא כמה ימים לא עשה לו משהו-הוא התיידד עם אסיר משוגע- אבל בכל זאת הוא היהודי הכי מתוק שקראתי עליו איי פעם בספרים מתורגמים.

אלק, אני מעדיפה שלא לדבר על מערכת היחסים בינו לבין מגנוס חוץ מזה שמגנוס בן שמונה-מאות וזה לא בצחוק.

ומקס, הו, מקסי החמוד. אני לא מבינה איך חצי שד יכול להרוג כזה ילד הארי-פוטר קטן.

סבסטיאן,שלוש מילים-קנאי חסר חיים. לא במובן של הקטע שהוא רשע- את זה הבנתי כמעט מיד- אלא בקטע שהוא קינא לג'ייס והקשיב לוולנטין ואף פעם לא חשב על מה הוא יהיה כשיהיה גדול.
פשוט בא לי להתפוצץ מכמה שכול הסיפור הזה היה מפותל. כאילו קסנדרה קלייר חשבה על הכל מההתחלה, ממש מההתחלה, ולאט לאט, ספר אחרי ספר, הוציאה החוצה.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה אני שמחה שולנטין מת!!!! הוא היה דביל גמור בספר הזה. באמת התפלאתי, כי מקודם הוא היה נראה ממש חכם-כאילו הוא שחקן שחמט או משהו- אבל לקראת הסוף אפשר להגיד שהוא ממש החליק על המוח.

ק-ל-י-י-ר-י!!!
כמה אני שמחה שעמדת על שלך כל הזמן ולא משנה אם גרמת כאב לג'ייס בתחילת הספר, זה היה מעשה חכם. אם הייתי אמא שלך הייתי כל כך גאה בך :')...

כמעט שחכתי את ג'ייס! ג'ייס אהובי, יקירי וחתיכי (אם כותבים את זה ככה) לפעמים אתה דביל מוחלט אבל לרוב אתה מצחיק ברמות. אתה וקליירי זוג מושלם. ואני כ"כ א-ה-ב-ת-י את המכתב שכתבת לקליירי כשהלכת להרוג את ולנטין. קראתי אותו לפחות 5 פעמים.

אני.
לא.
יכולה.
לחכות.
לספר.
הבא.
אני כל כך רוצה לדעת מה יקרה בהמשך... איזה עוד משהו דפוק ייתקע לחבורה שלהם או משהו...
אומרים שגם יצא סרט ואני ישר אטוס לבית קולנוע לראות אותו.


לסיכום:
*ספר מומלץ (בלהט)
*ספר מותח
*ספר דבק
*ספר מדהים
*דמויות מדהימות
*5 כוכבים

אין ספק שקסנדרה קלייר מיליונרית אחרי הסדרה הזאת...

ספוילריייים!!!!!
--------------------
סיימתי לקרוא את הספר סוף סוף ואהמ אהמ:
וווואוווווו!!!!
פשוט ככה.בהתחלה טיפה מרחתי את הקריאה כי משום-מה לא התלהבתי לקרוא את הספר,אבל ברגע שהגעתי בערך לאמצע,לא הורדתי אותו מהידיים!
כמובן היו כמה דברים שהפריעו לי:(זה לא לפי הסדר)
*דבר ראשון,כשקליירי פגשה את אמא שלה אחרי חודשים(אני חושבת)קליירי פשוט בהתה בה!זו אמא שלך למען השם,שקמה מתרדמת!!! מה עם "היי" או משהו אבל,פתאום היא מתחילה לכעוס עליה ולצעוק עליה.בסדר,אני מבינה שהייתה לה סיבה לזה,אבל זו פעם הראשונה שהן מתראות!
*דבר שני,כשוולנטיין התגלה בפני כל האנשים-בהקרנה-בהיכל ההסכמים,לא הבנתי איך הוא הצליח להרוג את האינקוויזיטור?והסופרת אח"כ גם לא מסבירה את זה.כמובן יכול להיות שזה איזשהו טריק שוולנטיין עשה,אבל עדיין...
*דבר שלישי,מגיע הרגע שבו ג'ייס(ההורס!!)נלחם בסיבסטיאן.טיפה התבאסתי שלא היה יותר אקשן,ציפיתי לקרב חרבות קטלני או משהו כזה,אבל כלום.הם קפצו על העץ,כמה מכות ואז איזי באה ובלה בלה בלה וג'ייס מצליח להרוג את סבסטיאן בזכות האהבה שלו לקליירי(הוווו,האהבה....),קצת מבאס.
הקטע שבו ג'סמין מגלה לקליירי שג'ייס הוא לא אחיה-לדעתי-היה צפוי,כי איך שני אנשים יכולים לאהוב אחד את השני ככה ולהיות אחים?הם לא יכולים לממש את האהבה שלהם?זה לא הסתדר לי.והיה גם את זה שהיא מספרת לה על ג'ונתן(סבסטיאן)וג'ייס,נהיה לי סלט במוח!אבל בסופו של דבר הבנתי. והיה גם את הקטע העצוב שמקס החמוד מת.טוב,הסופרת היתה חייבת להקריב מישהו....
אבל אז אויי לא!גם ג'ייסי מת!!זה היה רגע שהייתי בשוק.לרגע פשוט בהיתי בדף עם פה פתוח אבל מאוד מהר המשכתי בקריאה.ואז מגיע הרגע הגדול שבו וולנטיין מזמן את המלאך רזיאל(שם יפה)ואיך שהיא מתארת אותו שם,פשוט מלאכי!
וולנטיין המרושע מת ונשארה המשאלה שמישהו היה צריך לבקש וקליירי מחזירה את ג'ייס לחיים(יאיייי!!!)

סוף טוב הכל טוב (אולי לא ממש,אבל בכל זאת).
אני חושבת שזה הספר הכי יפה מכל השלושה.