ביקורת ספרותית על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3 מאת קסנדרה קלייר
ספר מעולה

---

הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות - אהבות אמת, קרב שנמשך עשר דקות, הערפד החביב עליי שסובל את אות קין.
רק פרט אחד גרם לי לבכות. המוות של מקס. אבל זה ספוילר אז... לא משנה!

נתחיל עם ג'ייס. בספר הזה הוא די התחבב עליי, אחרי שני ספרים שהוא היה בלתי-נסבל בעליל וחפר על שנאתו למלפפונים, שקרנים, ברגמוט וברווזים.
קליירי זאת קליירי, אי אפשר ממש להעיר עליה. כמו גם על איזי. כמו גם על מאיה.
סיימון, הו סיימון, בעלי האלמותי (תרתי משמע), אני חייבת להודות שבספר הזה ג'ודית התעלתה על עצמה והפכה אותו למטומטם במיוחד עם ציטוטים אדירים במיוחד. רק אל תגידו לו שקראתי לו מטומטם.
אלק ומגנוס זה ההיילייט של הביקורת הזאת. רק (!) בגלל הציטוט "רגע, אני לא מבינה, כולנו צריכים לעשות גם את זה?" החלטתי סופית שלעולם לא אקרא את דה אינפרנאל דיווייסז. חוץ מזה שהם היו חביביי כבר בספרים הקודמים. אחותי הומופובית, אז ציטטתי לה את הקטע של הנשיקה שוב ושוב עד שהיא נכנעה.

כאמור, הספר אהוב נפשי, וכל הסיבות מוצדקות.

» ביקורות נוספות של Maddie Lautner
» ביקורות נוספות על עיר של זכוכית - בני הנפילים #3