ביקורת ספרותית על כימים אחדים - ספריה לעם #403 מאת מאיר שלו

---

אחרי דיון מעניין בעניין, אמא שלי המליצה לי לקרוא ספרות ישראלית מקורית, אם אני רוצה להתחיל לקרוא ספרי מבוגרים. קיבלתי את הצעתה וניגשתי מיד למדף הגבוה ביותר בכוננית הספרים שלנו, ששמור לספרי מאיר שלו. לקחתי את "כימים אחדים" אך ורק בגלל התקציר. ד"א, הזכרתי את הכוננית בכמה ביקורות שלי, אז אני חושבת שאני חייבת לכם הסבר - משפט המחץ שלי בנוגע לספריות הוא "ספרים הם לא סרדינים.". את המשפט הזה אמרתי אחרי שגיליתי שהצלחתי לדחוס לתוך כוננית הספרים שלי יותר מדי ספרים. הם עמדו צפופים להחריד (זה הניגוד של "להפליא" ולכן גם בו אני משתמשת הרבה) ולקחת ספר מהכוננית היה מעשה טירוף, מפני שלא היה בטוח שאפשר יהיה להחזירו לשם. הצורך בכוננית חדשה ונוספת היה מיידי.

בכל אופן, הורדתי את "כימים אחדים" מהמדף והתחלתי לקרוא אותו.
הספר מחולק לארוחות - סך הכל ארבע ארוחות. את כולן מבשל יעקב שיינפלד לילדו, זיידה. אלא שזיידה הוא ילד של שלושה אבות (!). כלומר, לא באמת - פשוט אף אחד לא יודע, חוץ מאמו המנוחה, ילד של מי הוא. האמא הייתה במערכת יחסים כלשהי בשלב זה או אחר עם שלושתם (אם כי עם שיינפלד פחות).
הארוחה הרביעית יוצאת דופן - זיידה מכין אותה לפי מתכונים של יעקב אחרי מותו.
את הסיפור מגולל זיידה לפי מה שסיפר לו שיינפלד באותן שלוש ארוחות. בארוחה האחרונה הוא משלים את הסיפור בעצמו.

לא אספר לכם על הספר מפני שאין הרבה מה לספר - מדובר בסיפור מרתק, אך בלי תהפוכות מרעישות או דרמה כלשהי.
לכן אספר לכם מה הרגשתי בזמן הקריאה.

הערה ראשונה
הספר עדין מאין כמוהו, וזה הייחוד שלו. לכל אחת מהדמויות קול משלה ודרך דיבור משלה, אבל הכל מתמזג יחד לתוך סיפור מעניין וסוחף.

הערה שנייה
אהבתי את הדרך שבה מתגלגלת העלילה - על מי מנוחות, בלי לחץ, והעיקר - תוך כדי ארוחה: בהווה, בעבר וגם לא מעט בעתיד.
המעבר בין שלושת הזמנים הללו חלק ולא מבלבל את הקורא כפי שקורה לעיתים קרובות בספרים... האיחוד מושלם.

הערה שלישית
אהבתי את הדמויות. כל אחת מהן - בין אם חיה ובין אם מתה, תורמת לסיפור איכשהו. סיפורים צצים ונעלמים כל הזמן, סודות נחשפים ומתכסים וכל הזמן הסיפור ממשיך להתגלגל, כשהדמויות מסביב מתחלפות. אבל מה -זיידה תמיד נשאר אותו זיידה, והארוחה אותה ארוחה של אבא וילד, אפילו אחרי מותו של יעקב.

(והערה רביעית שאולי ראוי לשים בתוך סוגריים. קראתי את ספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה" לפני הספר הזה. הסדר הכרונולגי הפוך. "הדבר היה ככה" הוא אוסף סיפורים ממשפחתו של שלו. באופן קצת משונה מצאתי ב"כימים אחדים" מעט מן הדברים שמוזכרים אחר כך ב"הדבר היה ככה".)

לא יכולתי לעזוב את הספר. יש לי כלל: אחרי שהספר נופל לי בפעם הראשונה מהידיים, אני מרימה אותו וממשיכה לקרוא. אחרי הפעם השנייה אני מרימה שוב, אבל כמה שניות אחרי זה סוגרת את הספר ומחזירה למדף. זה הסימן שלי שכבר עדיף להפסיק לקרוא.
בבוקר המחרת, יום לאחר שלקחתי את הספר מהמדף וקראתי אותו עד השעות הגדולות של הלילה (שמתי לב לזה שרק אחרי חצות קוראים לשעות "השעות הקטנות של הלילה". אז אם השעות הקטנות הן אחרי חצות, השעות הגדולות הן לפני חצות. אני לא זוכרת מתי הלכתי לישון, אבל אני מניחה שזה היה לפני חצות.) הנחתי אותו בתיק שלי וסיימתי לקרוא אותו מחוץ לבית. פשוט לא הייתי מסוגלת לעזוב.
ומאז ועד היום, כשבועיים-שלושה אחרי, אני עוד זוכרת אותו. אמנם קצת בטשטוש, נכון שבמהלך כתיבת הביקורת פתחתי את הספר וקראתי קצת שוב כדי להיזכר, אבל ההרגשה הקסומה שבקריאה נשארה. וזה מה שחשוב לי, אחרי הכל...

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על כימים אחדים - ספריה לעם #403