ביקורת ספרותית על מוזיאון התמימות מאת אורהאן פאמוק
ספר טוב

---

"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" כך פותח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי!]****
(כשבמשפט זה הוא מתכוון לרגע בו פגש את האישה ששיגעה את חייו).

"מוזיאון התמימות", ספרו של אורהאן פאמוק, סופר טורקי שמעניק לקוראיו סיפור שנמשך לאורך עשר שנים 1985-1975 רובו ככולו באיסטנבול. מורכב ממעטפת ומגרעין קשה.

המעטפת: במשך הקריאה עוטפת את הקורא תחושה של ביקור ארוך ויסודי באיסטנבול. היכרות עם איזור טַקֱסִים ושכונת אִיסְטִיקלל. עם הרחובות, הגשרים, הנמל, הגבעות והכיכרות. עם נופי הבוספורוס ביום ובלילה, בקיץ ובחורף. עם חיי היום וחיי הלילה. ומעל לכול עם ה'עיר של מטה' וה'עיר של מעלה' - עם החיים בטורקיה של אותן שנים: שגרת חיי היומיום, הלך הרוח של האוכלוסייה הטורקית מרביתה שמרנית, מסורתית, פשוטה ונאמנה לצניעות דתית ותרבותית. שונה במנטליות וזרה בתפיסה מ'המערב' ("אירופה" כך הם מכנים את ה'מערב' הנחשק אך הלא מוכר). לצד כל אלה, עֵד הקורא, להתפתחות של תהליך "התמערבות" כך הוא כונה. תהליך התפתחותי שהובילה ה"חברה הגבוהה": קבוצה של צעירים, משכילים, ממשפחות עשירות, אשר חלקם חוו מעט מן "המערב" קרי מ"אירופה" כשחלק מבנות ה"חברה הגבוהה" נשלחו ללמוד בשנות התיכון בפנימיות בארצות מערב אירופה, דוגמת צרפת או שוויץ, וחזרו משם "מתמערבות". הן הרגישו שונות, מתקדמות, בזו לחברה ולתרבות הטורקית ממנה יצאו אליה שבו. הן ניסו להעביר את "כללי ההתנהגות" החדשים אל חבריהן בחבורת "החברה הגבוהה" ה"מתמערבת" - ללא הצלחה. ה"מתמערבים" עסקו בעיקר בניסיונות חיקוי: חיקו את התרבות (התמקדו בעשיית קולנוע אך הניסיון הוביל אותם לתוצאות כושלות, לתוצר כלשהו שבין קולנוע מערבי רדוד לבין "סרט טורקי"). הם גם התמסרו לחיי לילה סוערים, מוסיקה-סקס-סמים-ורוקנרול סטייל, רק שהסתבר שאיסטיקלל לא הצליח להפוך לוודסטוק. התמסרו לאלכוהול בניסיון לחקות את תרבות השתייה, אך לא ידעו כיצד ולא שלטו בה. לצד אלה, מהותי היה תהליך "ההתמערבות" הנשי, על פני השטח: המראה החיצוני המשתנה שהתבטא בלבוש חופשי יותר, חשוף ואפנתי. עמוק יותר: ההתנהגות הנשית המשתנה שהפכה פתוחה (כמעט ללא שליטה) הכול בניסיון לחקות את בנות המערב בסגנונן המשוחרר יותר, חופשי ופתוח יותר, אך מבלי לדעת כיצד, הניסיון הוביל שוב ושוב לנפילות. כשבמקביל הגברים "המתמערבים" לא ידעו כיצד לתרגם לעצמם את החופש ההתנהגותי והחזותי שנטלו לעצמן הבנות ותרגמו אותו כאור ירוק לחופש ולניצול מיני. בו בזמן רוב רובה של האוכלוסייה (השמרני) נרתעו מתהליך ההתמערבות הזה, וראו בו איום, התנהגות זולה ובזויה. ולצד התהליך ואיתו נמצאת שם כל העת סוגיית המעמדות על ההבדלים ביניהן. וכן באופן משמעותי צפה דילמה חברתית תרבותית הנקשרת בכל האמור, המסורת הטורקית השמרנית אל מול הפתיחות המתפתחת, השינוי המתרחש סביב יחסי גברים-נשים בסוגיית האירוסין, מסורת שמירת הבתולין המוקפדת, וההתחייבויות החברתיות שנלוות והתמודדות החברה הן כולה הן המתמערבת עם דילמת שבירת המוסכמות ולצדה עם דילמת השתנות מבנה המשפחה המסורתי.

הגרעין הקשה: סיפורו של רומן קצר ומטורף שנגמר. אחריו שנים של אי-התאוששות, של אהבה לא ממומשת, אובססיבית עד כדי טירוף. כואבת ומכאיבה. בלתי אפשרית וחולנית. כל כולה מתרחשת בלבו, בנפשו, בגופו של קאמל-ביי, איש משכיל, עשיר, נושא במשרה טובה ובן למשפחה מכובדת. בן ה"חברה הגבוהה", שחי ב"איסנטבול של מעלה" וחבר בחברת "המתמערבים", סיפור אהבתו החולנית אל פוסון, אישה יפהפיה, זבנית, נטולת השכלה, (נשואה), בת למשפחה פשוטה בת ה"חברה הפשוטה", שחיה ב"איסנטבול של מטה".
קאמל-ביי הופך לחולה אהבה של ממש, מתמכר כל כולו לאותה אהבה שמשנה את חייו. הוא הופך אדם כפייתי, אובססיבי, דיכאוני ואומלל. הוא נטול חיים משל עצמו לאחר שוויתר על חייו הקודמים, על חבריו, על חלקים ממשרתו וחלקים ממשפחתו. הוא ויתר על עתידו המבטיח, על אושרו. ויתר כמעט על כל שהיה לו ופיתח התמכרות התנהגותית-אובססיבית - הוא אסף ואסף ואסף עשר שנים של רגעים חסרי תכלית ושל הזיות ועשר שנים של איסוף אובססיבי לגמרי חולני של חפצים - כך מצא שקט לנפשו.
כן, הוא עסק באיסוף אובססיבי-חולני של חפצים הקשורים בנשוא אהבתו, הוא אוסף (לדוגמה) 4,213 בדלי סיגריות שהיא עישנה, רושם עליהם את תאריך העישון, ושומר. מלקט אינסוף ואינספור אלפים של פריטים שלה ושמזכירים לו אותה, פריטי לבוש ושאר חפצים אישיים מאוד ואישיים פחות, קטנים יותר ופחות, אלפי אלפים של פריטים את כולם הוא אגר בדירה, שם היה נפגש איתה בימי הרומן המטורף והקצר, דירה שהשאיר ברשותו רק לזכר אותם רגעים, ולשם הביא את אלפי הפריטים, בילה שם שעות ארוכות עם הפריטים בזכרונות. סופו של האוסף במוזיאון שהוא מקים, מוזיאון שאוצר בתוכו עפ"י סדר כרונולוגי מתועד, כתוב ומסומן את כל שמזכיר לו אותה, את נשוא האובססיה המטורפת שלו - זהו "מוזיאון התמימות" שהביקור בו נעשה במסלול מובנה.
האם היה קאמל-ביי תמים באהבתו החולנית? האם נטה להתמכרות הבלתי נשלטת ולאמונה כל העת שישיב אליו את האישה מתוך תמימות? אולי. פוסון, האישה - הפשוטה, הלא משכילה, בטח ובטח שלא הייתה תמימה.

** "אני רוצה שכולם יֵדעו, חייתי חיים מאושרים מאוד" - במשפט זה מסיים קאמל-ביי את סיפורו [הטרגי!]
(זו גם השורה החותמת את הסיור במוזיאון).

** "זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" במשפט זה, כזכור, פתח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי]****
(זו גם השורה שפותחת את הסיור במוזיאון).

את איסטנבול הכרתי מביקור קצר בלבד, אז פגשתי עיר מרתקת כמו נלקחה מ"אלף לילה ולילה" רק שאלדין לא יצא מאף בקבוק. האם תיאורי העיר המעמיקים בספר נאמנים למציאות או יותר מרובים בצבע ובפולקלור, אני לא יודעת, אך מרגישה שהספר הזה היה גם סוג של חוויה אנתרופולוגית.

ספר מעניין. טוב. החיסרון הבולט ב-520 העמודים שלו פזורים המון, המונים של פרטים מתוארים (ממש אוסף של פרטים, דוגמאות, רשימות, חזרות על מידע) - לעתים גודש מיותר. קיצור רשימות הפרטים היה מטיב עם הספר.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על מוזיאון התמימות