ביקורת ספרותית על מוזיאון התמימות מאת אורהאן פאמוק
ספר טוב

---

אני מחרים מוצרים טורקיים. לא טס לטורקיה. לא קונה תוצרת טורקית ולא רואה משחקים של קבוצות טורקיות. גם לא שותה קפה טורקי!
אך טבעי הוא שלא ארכוש ספרים של סופרים טורקיים. את ספר זה של זוכה פרס נובל לספרות רכשתי בחנות יד שנייה - כך שהטורקים לא יקבלו תמלוגים - אז זה בסדר...
על פי רוב - בחירת ספר שכותבו זכה בנובל, נחשב בעיני להימור מוצלח. כך התוודאתי בעבר להרבה סופרים מוצלחים. הספר הזה יש לציין נכתב לאחר קבלת הפרס, וזה ניכר (לפחות בטרם קראתי ספר שלו מתקופת הטרום נובל) מתחושת האידור העצמי שאופפת את הספר.

העלילה עוקבת אחר בן עשירים טורקי ואהבתו המכושפת לקרובת משפחתה רחוקה יפהייפיה שלו.
הספר מתחיל נהדר לדעתי, אך נראה שדרכו של פאמוק להעביר לקורא את ייסורי אהבתו של הגיבור, היא דרך מסע ייסורים דומה בקריאת מאות עמודי אמצע הספר, שנראה שלא מתקדמים לשום מקום... וזה אכן עובד! אני גאה לציין שסבלתי ביחד עם גיבורנו את כל תלאותיו.
ואין טוב מציטוט מדויק מהספר עצמו כדי לתאר את השאר: "אני לא אוהב פוליטיקה, ואני מקווה שתסלח לי אם אומר לך שהייתי צריך להתאמץ כדי לסיים אותו. אבל אהבתי את הסוף". (זה נכתב בשיחה בין הגיבור לפאמוק - שאמנם מדבר על ספר אחר שלו "שלג", אבל מתאים גם לכאן - מה שמעלה אצלי את החשש שתסמונת זאת היא לא פוסט נובל טראומה...)

סה"כ נהנתי מהקריאה (אם כי היה אפשר לחתוך אותו לשניים) - אבל אני מאמין שאוהבי הפרטים ההיסטוריים (או התרבות הטורקית) והאנשים הספרותיים שבינינו יהנו גם מהטרחה שבאמצע.

» ביקורות נוספות של maor
» ביקורות נוספות על מוזיאון התמימות