ביקורת ספרותית על מוזיאון התמימות מאת אורהאן פאמוק
ספר בסדר

---

יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרים על תרבויות זרות, בעיקר על תרבויות העולם השלישי. הם משתאים מזרות התרבות המתוארת ומרחמים על הגיבורים. אולי הם אוהבים גם לתור מקומות זרים ואקזוטיים, מאותן סיבות. אני לא אוהבת להיות תיירת, ולא אוהבת במיוחד לקרוא ספרים מהסוג הזה: לגבי טיבו של הספר נמדד ביכולתי להזדהות עם הכתוב בו.

הספר הזה נכתב מ 2001 ויצא לאור ב 2008. ספר רחב יריעה (520 עמודים) המנסה לתאר את תורכיה המודרנית משנות השבעים של המאה הקודמת עד תחילת המאה הנוכחית. והוא עושה זאת דרך סיפורו (בגוף ראשון) של גיבורו, צעיר תורכי עשיר, המספר על אהבתו האובססיבית לנערה אותה פגש כשהיה מאורס לאחרת, ועל חפצים שונים שהוא אוסף ו"מציג" לפנינו, הקשורים לחייו ולאהבה שהוא חווה.

"החברה הגבוהה" באיסטמבול של שנות השבעים: ניסיון עז לחקות את התרבות המערבית, אוצר המלים מגוון במלים בצרפתית ואנגלית (מוכר?) התלהבות מכל מה שהוא "מערבי" ו"ארופאי" גם אם אינו בר שימוש. נערות הנשלחות ללמוד בצרפת וחוזרות "בוגרות הסורבון" (גם אם למדו קורס כלשהו...),נערות הצובעות את שיערן לבלונדיני, גברים צעירים החולמים על נשים ארופאיות "מתירניות" (אבל לא יעלו על דעתם להתחתן עם כזו...) ומערכת חברתית שלמה המנסה לשלב את הצורך להיות מערביים עם המחוייבות למסורת המוסלמית בה חונכו ובה מחזיק רוב העם.

הרקע שתארתי מעניין מאד אבל הסיפור ממש לא. הגיבור אובססיבי, פורט את חייו - שאינם מתקדמים לשום מקום - לפרוטות לא חשובות ולא מעניינות, מתאהב באובססיביות שלו וממשיך אותה מתוך פינוק וחולשה והרושם המתקבל הוא של אימפוטנציה ועליבות. שאר הגיבורים אינם ברורים, והם רק "מושאים" למחשבותיו של הגיבור. הסופר מקפיד אמנם בסוף הסיפור לנתק את הקשר בינו לבין גיבורו, אך אני חושדת שהוא כותב על עצמו.

למרות שהספר כתוב טוב ואינו משעמם, הוא מתיש מאד ואני ממליצה עליו רק לאלה שהזכרתי בתחילת דברי. כל השאר טוב יעשו אם ירוו את סקרנותם בספר היסטוריה טוב...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מוזיאון התמימות