ביקורת ספרותית על כמה טוב להיות פרח קיר מאת סטיבן צ'בוסקי
ספר מעולה

---

נדמה כמעט מיותר לכתוב ביקורת על היצירה הנפלאה הזאת. נפלאה באמת באמת.

הלילה סיימתי את הקריאה השלישית בספר הזה. הקריאה הראשונה ערכה שעות אחדות ומרגע שהתחלתי אותו ועד הרגע שסיימתי אותו לא התפניתי לשום עיסוק אחר. הקריאה השנייה הייתה יום למחרת, החלטתי לקרוא אותו שוב ולסמן את כל המשפטים שאהבתי בעיפרון אבל נכנעתי לקראת האמצע.
לפני כמה ימים נתתי לידידה טובה שלי לקרוא אותו. לא יודע, חשבתי שזה יתאים לה. היא גם קראה אותו ביום אחד והיא שלחה לי אס אם אס בו הודתה לי שהכרתי לה אותו וסיפרה לי שהוא עשה לה טוב על הנשמה.
יום אחרי זה היא עשתה דבר שטותי ביותר, וזה היה כמעט גורלי שהיא בדיוק סיימה לקרוא את הספר, כי כשציטטתי לה "אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו" נראה לי שנגעתי במקום שצ'ארלי נגע בו בעת הקריאה.
כשהתחלתי לקרוא את הספר מחדש, היום, נשאבתי לתוכו שוב פעם. הגעתי לדפים שלקראת הסוף וראיתי משפטים מסומנים בעיפרון. התחוור לי שלא אני סימנתי אותם, ולרגע עברה בי צמרמורת כשחשבתי על אותה ידידה קרובה שנתתי לה לקרוא בספר. זה היה כמעט כאילו היא השלימה את מלאכתי.

אני חושב שזה כל כך ריגש אותי כי הרגשתי כאילו הספר נגע בשנינו בצורה כל כך תהומית וכנה. ואני חושב שכמו שאני הרגשתי שנזקקתי לספר הזה כשקראתי אותו לראשונה, אני כמעט בטוח שגם היא הרגישה ככה.

כי בסופו של דבר הספר הזה פורש בפנייך את כל הביפנוכו של דמותו הראשית. דמות אמביוולנטית לגמרי, שתקנית, פסיבית, כנה, רגשנית להחריד, מקסימה, נהדרת. אתה לא יכול שלא להתחבר, שלא לרצות בטובתו, שלא להרגיש את הצמרמורת המטורפת שמזדחלת לאורך עמוד השדרה כשהוא מיטיב לתאר את ההרגשה הכי טובה בעולם. אחדות. אינסופיות.

צ'ארלי מדבר הרבה על כך שהוא שומע תקליטים ששמעו כבר מאות אלפי אנשים, מדבר על דברים שיצאו מפיהם של מאות אלפי אנשים, קורא ספרים שנקראו על ידי אינספור אנשים. הוא קורא לזה אחדות. כשקראתי את הספר בפעם השלישית וראיתי את המשפטים שהיא סימנה, אני חושב שזאת הייתה אחדות.
כשאני יושב עם חברים שלי בבית ריק ומעשן ומשחק משחקי שתייה ואז אנחנו מדברים על המוות ועל כמה היינו רוצים להיות ציפורים, אומרים אחד לשני כמה אנחנו אוהבים ומה יפה בכל אחד... בחיי, אני חושב שזאת הייתה אינסופיות.

אין לי למה לכתוב "זה נוגע לי בכל נים ברגש". זה כללי מדי, זה חולף ליד האוזן ולא באמת שוקע. הספר הזה פוצע לך את הלב. הוא דוחף את הרגשות בך לצאת, להשתחרר. הדמות בוכה בצורה מעוררת הערצה, כאילו היית רוצה גם לשחרר את כל מה שאצור בך.
הוא רואה, הוא יודע, הוא מבין. והוא לא מספר. ככה זה הספר הזה. לחלוטין פרח קיר.

אני רוצה שכולם יקראו את הספר הזה. אבל בעיקר כל מתבגר שמרגיש טיפה אבוד, מרוחק. הספר הזה באמת עושה טוב על הנשמה.

» ביקורות נוספות של בלדין
» ביקורות נוספות על כמה טוב להיות פרח קיר