הספר מתאר את קורותיה של משפחה ישראלית אשר הבן איתי והאב פרופסור יהודה הרץ נופלים קורבנות לפיגוע טרור. האב מאבד חלק מאצבעות כף רגלו והבן איתי נשאר למעשה פגוע ראש והופך להיות הקליפה של איתי טרם הפיגוע. איתי שאנחנו לא מכירים, אך מבינים מהסיפור שהיה מחונן, מוכשר ומבריק, איתי ההוא נעלם. היום איתי יכול בקושי רב לקרוא טקסט קצר, אין לו סבלנות, הוא בוהה רוב הזמן בטלוויזיה, בז לספרים ולא רוצה כלל ללמוד באקדמיה.
מדובר במשבר גדול שמתרחש בין האב "המלומד" לבן "השיטחי" כאשר בנוסף לכך המשפחה סופגת אבידה נוספת כואבת בנפש אשר שמה את כל הדמויות במבחן, האם יצליחו לשרוד כמשפחה מלוכדת? הדמויות וקורותיהן מסופרות דרך גרונה של שירה, אחות של איתי ובתו של פרופסור יהודה הרץ.
שירה היא דוקטורנטית לאלגברה בבלגיה שחזרה הביתה עם קרות הפיגוע לאביה ואחיה, נישאה כאן לבחיר ליבה וחווה בנוסף לקשיים המשפחתיים גם משברים בזוגיות ובעצם הפיכתה לאם.
לא בכדי בחרה הסופרת את שירה כמספרת. שירה היא מסוג הנשים שהדברים "קורים" להן, היא לא מובילה, לא דעתנית ומשמשת רוב הזמן ככח או"ם ניטרלי שצופה מהצד בעוד מלחמה בין האב לאיתי מבלי להתערב ומבלי לעשות מאום. זה אמנם הופך אותה למספרת אוביקטיבית ומאוד טובה, אך לדמות שלא התחבבה עלי במיוחד, למרות הקשיים האישיים שהיא עוברת. הסופרת בחרה בסגנון כתיבה קצר קולח וישיר. רוב הפרקים בספר לא עולים על עמוד וחצי שניים. זה הופך את הקריאה בו לקלילה ביותר. עלה בי החשד שהסופרת בחרה את סגנון הכתיבה כך שיתאים גם לאיתי פגוע הראש לו היה בוחר לקרוא בספר זה... תחילה חשתי רתיעה מסוימת מסגנון הכתיבה הזה שכן הוא לא מאפשר ירידה לעומקם של דברים אך בהמשך וככל שהעמקתי בקריאה, התחבבה עלי מאוד שפתה של טלי וישנה. זה אכן מרענן לקרוא לעיתים גם ספר שמשתמש בשפה פשוטה גם אם הנושא אינו פשוט כלל.
סך הכל, נהניתי מאוד, קראתי אותו בשקיקה ומהר, מצאתי בו עניין רב ואני ממליצה בחום.

















