אוי אנה פראנק , כמה עצוב היה לקרוא את היומן הזה.
בכל פעם מחדש אני מגלה עוד ועוד סיפורים על אנה, יש כאלה עם גרסה דומה, יש כאלה אחרות ושונות.
תמיד רציתי לקרוא את היומן שלה, עניין אותי מה היא כתבה שם בתקופה הכי קשה בחייה.
בעקבות הטיול שעשיתי לפני שבועיים בהולנד, ביקרתי בבית המסתור של משפחת פראנק.
התור היה ארוך, כולם חיכו בסבלנות, בהתרגשות ובסקרנות לראות היכן הסתתרו בני המשפחה.
כשנכנסתי לבית הרגשתי צמרמורת, הלב כאב לי, התבוננתי על הכל , לא רציתי לפספס כלום.
כשהגעתי לקומה העליונה, היה מונח בצד ספר אורחים, כל מי שרצה לכתוב בספר, היה מוזמן בשמחה.
כשילדיי ראו אותי אוחזת בעט וכותבת בספר, הם מייד אמרו לי, אמא גם כאן את כותבת ביקורת? זה לא אתר הסימנייה, עניתי להם שחשוב לי לכתוב מהלב, את מה שאני חשה במקום הזה.
כשחזרתי לארץ, מיהרתי לספרייה בכדי להשאיל את הספר.
את היומן קיבלה אנה ליום הולדתה ה- 13.
במשך שנתיים היא כתבה ביומנה הכל, בתחילת כל קטע, היא פונה אל ידידתה המדומה קייטי.
היא כותבת על ילדותה, על המחבוא, על היחסים בין הוריה ואחותה, על שאר המסתתרים בבית, על פטר ידידה שבו היא מתאהבת במשך הזמן, על החששות פן יפלשו לביתם, יתפסו אותם וייקחו אותם לגטו.
כל כך כאב לי לדעת שילדה בגיל 13 צריכה להתמודד עם פחד תמידי, רעב בלתי נשלט, שעמום נוראי, חרדות וסבל רב, וכל זה מפני שהם יהודים.
הקטעים ביומן ששברו אותי, היו אלה שאנה חושבת ומקווה לטוב, היא מתכננת מה יהיה כשהמלחמה תסתיים, היא בונה לעצמה עתיד, חולמת ושואפת להיות עיתונאית או סופרת, חולמת איזו אמא היא תיהיה עבור ילדיה ועוד. אני קוראת ודומעת, הלב כואב לי, אני יודעת מראש את סוף הסיפור.
הכי עצוב בסיפור, שאחרי שנתפסו משפחת פראנק והועברו לגטו, הם מתו דווקא ממחלת הטיפוס, חודשיים לפני תום המלחמה, רק אוטו פראנק האב שרד, ובמשך הזמן פרסם את יומנה של בתו.
יש קטע ביוטיוב, שהוסרט ומדובר מאוד, שרואים את אנה מציצה מחלון ביתה, למרות שהסרטון הוא 20 שניות, צפיתי בו פעם אחר פעם, כל כך מרגש לראות את זה.
ספר שהוא חובה מבחינתי, סיפור שיישאר בליבי לנצח, אין מילים לתאר את גודל הכאב באמת, את אנה פראנק לא אשכח לעולם!
