“**** גבר אחד נכנס הביתה ושואל את אשתו: תגידי, אם היינו זוכים בלוטו, מה היית עושה? האשה מביטה בו ועונה: בכנות? הייתי לוקחת חצי ומתגרשת ממך מיד. הגבר מוציא מהכיס שטר מקומט של עשרים שקל וזורק על השולחן לפניה. זכיתי בארבעים שקל, הוא אומר בחצי חיוך. תסגרי את הדלת מאחוריך כשאת עוזבת וניפגש ברבנות. **** דבר ראשון, הייתי סוגר את המשכנתא. כמה קרתני ובנאלי, הא? אחר כך הייתי עוזר לאחי ואחיותיי עם מתנות נדיבות, ולהורים, כמובן. אולי הייתי קונה להם כרטיסים לטיול סביב העולם לגיל הזהב, או איזה שיט בספינת תענוגות. לילדים הייתי סוגר קרנות נאמנות לכשיגיעו לגיל 18, או 21, או מה שזה לא יהיה. וגם אותנו, הייתי קונה, וקונה, ומשפץ את הבית, וטיולים. את העבודה, לא הייתי עוזב, כי מה? ואת השאר, אני מניח, בחיסכון סולידי קטן עם אפיקים מנייתיים. אולי תרומה מסויימת לילדים חולי סרטן או לקרן מחקר כלשהי. העניינים הרגילים, יו נואו. כשהשמועה היתה מתפשטת, למרות שלא הייתי מגלה לאף אחד, קרובי משפחה נידחים היו מתחילים להופיע פתאום עם חובות מתגלגלים לשוק האפור או עם מחלת ריאות לילדה שדורשת ניתוח מסובך ויקר בבוסטון. תיבת הדואר שלי היתה מתמלאת באורח-פלא בבקשות ותחינות, דרישות ואפילו איומים. הייתי מחפש ומתייעץ למי אפשר לתת וכמה, אבל הייתי כועס ומתכווץ, הייתי שונא ופוכר את אצבעותיי. אפילו הטיול שהייתי עושה עם כל המשפחה לקוסטה-ריקה לא היה ממלט אותי באמת. שום דבר לא היה עוזר. לא רק מהמבקשים והמנדנדים, אוכלי החינם ותופסי הטרמפים. מעצמי, מחיי, מהדברים האמיתיים שרודפים את נפשי, הכסף הזה, כל הכסף שבעולם, לא היה מציל. אולי להיפך, אפילו. אפילו הקלישאה אומרת שכסף לא יכול לקנות את הדברים הבאמת חשובים בחיים. לא אהבה ולא חברים, אפילו לא בריאות - תשאלו את סטיב ג'ובס. הוא לא יכול להחזיר לאחור אנשים שכבר אינם או להשיב את בינתו של הורה שהשיטיון אחז בו. הוא לא יכול בכלל לגרום לילדיך לעזוב את המסכים ולהפסיק להתנכר אליך ואל שאר העולם, ולא יכול לגרום לך להיות מאושר, גם אם תקנה את כל הדברים שרצית אי פעם, משעון ועד מכונית, מחופשה בקריביים ועד מחשב משוכלל עם שש עשרה ליבות וזיכרון מהיר ויקר ב-8500 דולר היחידה כולל שני מסכי ענק 30 אינצ' כל אחד. אז מה בכל זאת הכסף עושה? הוא ממסך. הוא מעניק אשליה שאפשר. שיהיה בסדר. שאתה מוגן. שאוהבים אותך. שצריכים אותך. שאתה זה מה שאתה בלי מגבלות ובלי הצגות. לפעמים האשליה הזאת טובה לנו. כי הכסף, למעשה, הוא בעצם המטריקס בעצמו. הוא היכולת לקחת את הגלולה הכחולה ולספר לעצמנו סיפורים שעכשיו טוב. בכלל, יכול להיות שדווקא אצלנו, ספציפית, זה יצליח. אנחנו נדע מה לעשות ולא ניפול למלכודות חמדניות. יעלה בידינו להפוך את עולמנו באמת ולהגשים את חלומותינו הפרועים ביותר, לפתוח מסעדה, להקים קרן לנזקקים, להרים סטארט-אפ בלי צורך במימון מסרס. אהה, אצלנו זה יצליח. **** ג'וסלין היא אולי הדמות הכי פשוטה שמישהו היה צריך להמציא. היא בת 47, עובדת בחנות כפתורים (סדקית, נגיד - להלן הכריכה המקסימה, המצועצעת והמתעתעת) בעיר קטנה בצרפת. בעלה עובד במשרת ניהול זוטרה בהאגן דאז. שני ילדיה עזבו את הבית. היא מנהלת בלוג מצליח אך זניח על תפירה ותיקוני טקסטיל למיניהם. אלפיים כניסות ביום. היא רוצה הרבה דברים, אבל היא לא תאוותנית. תנו לה חיבוק אוהב מבעלה, וזה כמעט מספיק. יש לה שתי חברות רכלניות. יש לה אבא שזכרונו מתאפס בכל שש דקות. היא שמנמנה וטוב לה. כמובן שהיא רוצה יותר. כמובן. ואז היא זוכה בשמונה עשר מיליון אירו בלוטו. וזה לא עוזר. זה לא עוזר בכלל. כי זאת הטרגדיה בעולם הבאמת נפלא ואכזרי ומשעשע שלנו. שום דבר לא באמת עוזר. אנחנו חיים, וזה נהדר. וזה הכול. ****”

“הרבה פעמים אנחנו נתקלים - במיוחד כשאנחנו בתקופה שמחנכים אותנו - במשפטים מסוג "כסף לא קונה..." - אהבה, בריאות, אושר, יופי. אנחנו יודעים - או חושבים שיודעים - מה כסף כן קונה: מכונית ספורט אדומה, שעון יקר, בית מרשים, בילויים וכמובן את קנאת השכנים. וכולנו (אפילו אלה מאיתנו שלא ממלאים לוטו) מפנטזים על הרגע המופלא ההוא, בו נזכה בהמון כסף להגשים את כל המשאלות. ז'וסלין שמילאה לוטו בפעם הראשונה בחייה זוכה ומתחילה לפחד: איך יהיו עכשיו החיים? ומהן המשאלות שאני רוצה להגשים? והמשאלות שלה די פשוטות: ארון נעליים, מתלה למעילים. מגהץ חדש, ושהחיים אותם היא אוהבת יימשכו כמו שהם. הספר הזה עוסק בפער שבין השאיפות למציאות. ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית בעיירה קטנה בצרפת. היא בת 47 עם עודף משקל וחוסר ביופי, יש לה בעל וילדים שבגרו, חיים שכללו רגעים של שמחה ואושר, ושעות של שברון לב. היא כותבת בלוג על סריגה ותפירה שמחה בחייה ואוהבת אדם. אין פלא שכשמגיע השינוי המשמח(?) היא לוקחת לה פסק זמן כדי לחשוב עליו. למרות משפטי ה"כסף לא קונה..." רבים מאיתנו - (ואני בכללם, אני מודה) חושבים "לי זה לא יקרה". רק תנו לי לזכות בפרס הגדול ואני אשתמש בו בתבונה: אני רק אשייף פה ושם קצוות חדים, ואמשיך בחיי כמקודם. אבל לפעמים בלתי אפשרי להמשיך באותם חיים. הציפייה שאם יוגשמו חלומות חומריים הם איכשהו יגרמו ליותר אושר וסיפוק - היא ציפייה שאי אפשר להימנע ממנה למרות ההבנה שאין בה ממש. חיבבתי מאד את הספר הזה המלא אמיתות אמנם לא חדשות, אך כתובות בחן רב. חיבבתי את ז'וסלין שלמדה בדרך הקשה לקח שאינו ברור מאליו. למרות שנראה לנו שאת זה אנחנו רוצים, להיות נאהב אינו מספיק בלי לאהוב. בדיוק כמו שרכישות חומריות לא יהפכו אותנו למאושרים, והאושר הוא אולי הדרך הזו שאנחנו עושים כדי להגיע אליו.”

“ספר מצויין שמשנה זויות ראיית החיים.”

“את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון קוראות ----------------------------------------- כסף לא קונה הכל בחיים... האמנם? על אף כי סכום נכבד של 18,547,301 אירו ו־28 סנט עומד במרכז הספר, הוא משמש כאמצעי המשקף את האופי האמיתי של גיבורי הספר , אשר מסתתר תחת מעטה של סודות ושקרים. ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית באחת מעיירות ספר נידחות בצרפת. היא נשואה לז'וסלן, עובד במפעל, כבר יותר מעשרים שנה ואם לשני ילדים בוגרים שמיהרו לברוח מבית הוריהם בהזדמנות הראשונה. את השגרה האפרפרה של חייה מפיגה ז'ו בכתיבת בלוג סריגה מצליח ובפטפוטים עם חברותיה. לכאורה ז'ו מרוצה מחייה. על אף הריחוק בינה לבין בעלה והמצבים הקשים עליהם התגברו בעברם, היא חשה כי קיים ביניהם ניצוץ של אהבה, לכן כאשר היא זוכה בסכום כסף בלתי נתפס, היא מגיעה להחלטה שנויה במחלוקת, שתשנה את חייה וחיי משפחתה מהייסוד. מחד ז'ו היא אישה חזקה, יצירתית, בעלת ערכי מוסר בלתי מתפשרים ויש תחושה שנעשה לה עוול גדול מצד החיים והן מצד בעלה. מאידך היא אישה פאסיבית ונגררת, שמפחדת מחלומות גדולים ומשינויים שיזעזעו את חייה האפורים וכי משפחתה שילמה בסופו של דבר את מחיר בגידתה ומחיר חוסר האמון שלה כלפי הזולת. הספר קריא וזורם ונראה כי גרגור דלקור היטיב לכתוב מנקודת המבט של האישה, פרט למספר מעידות. הגיבורה נדמתה כמבוגרת בהרבה מגילה (47) ועל אף הבזקי המודרניות בדמות אינטרנט, בלוג וטלפון סלולרי נדמה כאילו הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת. בסופו של דבר המסקנה היא: "כסף לא קונה אהבה". לפעמים גם קלישאות מתבררות כאמת.”

“**** גבר אחד נכנס הביתה ושואל את אשתו: תגידי, אם היינו זוכים בלוטו, מה היית עושה? האשה מביטה בו ועונה: בכנות? הייתי לוקחת חצי ומתגרשת ממך מיד. הגבר מוציא מהכיס שטר מקומט של עשרים שקל וזורק על השולחן לפניה. זכיתי בארבעים שקל, הוא אומר בחצי חיוך. תסגרי את הדלת מאחוריך כשאת עוזבת וניפגש ברבנות. **** דבר ראשון, הייתי סוגר את המשכנתא. כמה קרתני ובנאלי, הא? אחר כך הייתי עוזר לאחי ואחיותיי עם מתנות נדיבות, ולהורים, כמובן. אולי הייתי קונה להם כרטיסים לטיול סביב העולם לגיל הזהב, או איזה שיט בספינת תענוגות. לילדים הייתי סוגר קרנות נאמנות לכשיגיעו לגיל 18, או 21, או מה שזה לא יהיה. וגם אותנו, הייתי קונה, וקונה, ומשפץ את הבית, וטיולים. את העבודה, לא הייתי עוזב, כי מה? ואת השאר, אני מניח, בחיסכון סולידי קטן עם אפיקים מנייתיים. אולי תרומה מסויימת לילדים חולי סרטן או לקרן מחקר כלשהי. העניינים הרגילים, יו נואו. כשהשמועה היתה מתפשטת, למרות שלא הייתי מגלה לאף אחד, קרובי משפחה נידחים היו מתחילים להופיע פתאום עם חובות מתגלגלים לשוק האפור או עם מחלת ריאות לילדה שדורשת ניתוח מסובך ויקר בבוסטון. תיבת הדואר שלי היתה מתמלאת באורח-פלא בבקשות ותחינות, דרישות ואפילו איומים. הייתי מחפש ומתייעץ למי אפשר לתת וכמה, אבל הייתי כועס ומתכווץ, הייתי שונא ופוכר את אצבעותיי. אפילו הטיול שהייתי עושה עם כל המשפחה לקוסטה-ריקה לא היה ממלט אותי באמת. שום דבר לא היה עוזר. לא רק מהמבקשים והמנדנדים, אוכלי החינם ותופסי הטרמפים. מעצמי, מחיי, מהדברים האמיתיים שרודפים את נפשי, הכסף הזה, כל הכסף שבעולם, לא היה מציל. אולי להיפך, אפילו. אפילו הקלישאה אומרת שכסף לא יכול לקנות את הדברים הבאמת חשובים בחיים. לא אהבה ולא חברים, אפילו לא בריאות - תשאלו את סטיב ג'ובס. הוא לא יכול להחזיר לאחור אנשים שכבר אינם או להשיב את בינתו של הורה שהשיטיון אחז בו. הוא לא יכול בכלל לגרום לילדיך לעזוב את המסכים ולהפסיק להתנכר אליך ואל שאר העולם, ולא יכול לגרום לך להיות מאושר, גם אם תקנה את כל הדברים שרצית אי פעם, משעון ועד מכונית, מחופשה בקריביים ועד מחשב משוכלל עם שש עשרה ליבות וזיכרון מהיר ויקר ב-8500 דולר היחידה כולל שני מסכי ענק 30 אינצ' כל אחד. אז מה בכל זאת הכסף עושה? הוא ממסך. הוא מעניק אשליה שאפשר. שיהיה בסדר. שאתה מוגן. שאוהבים אותך. שצריכים אותך. שאתה זה מה שאתה בלי מגבלות ובלי הצגות. לפעמים האשליה הזאת טובה לנו. כי הכסף, למעשה, הוא בעצם המטריקס בעצמו. הוא היכולת לקחת את הגלולה הכחולה ולספר לעצמנו סיפורים שעכשיו טוב. בכלל, יכול להיות שדווקא אצלנו, ספציפית, זה יצליח. אנחנו נדע מה לעשות ולא ניפול למלכודות חמדניות. יעלה בידינו להפוך את עולמנו באמת ולהגשים את חלומותינו הפרועים ביותר, לפתוח מסעדה, להקים קרן לנזקקים, להרים סטארט-אפ בלי צורך במימון מסרס. אהה, אצלנו זה יצליח. **** ג'וסלין היא אולי הדמות הכי פשוטה שמישהו היה צריך להמציא. היא בת 47, עובדת בחנות כפתורים (סדקית, נגיד - להלן הכריכה המקסימה, המצועצעת והמתעתעת) בעיר קטנה בצרפת. בעלה עובד במשרת ניהול זוטרה בהאגן דאז. שני ילדיה עזבו את הבית. היא מנהלת בלוג מצליח אך זניח על תפירה ותיקוני טקסטיל למיניהם. אלפיים כניסות ביום. היא רוצה הרבה דברים, אבל היא לא תאוותנית. תנו לה חיבוק אוהב מבעלה, וזה כמעט מספיק. יש לה שתי חברות רכלניות. יש לה אבא שזכרונו מתאפס בכל שש דקות. היא שמנמנה וטוב לה. כמובן שהיא רוצה יותר. כמובן. ואז היא זוכה בשמונה עשר מיליון אירו בלוטו. וזה לא עוזר. זה לא עוזר בכלל. כי זאת הטרגדיה בעולם הבאמת נפלא ואכזרי ומשעשע שלנו. שום דבר לא באמת עוזר. אנחנו חיים, וזה נהדר. וזה הכול. ****”

“הרבה פעמים אנחנו נתקלים - במיוחד כשאנחנו בתקופה שמחנכים אותנו - במשפטים מסוג "כסף לא קונה..." - אהבה, בריאות, אושר, יופי. אנחנו יודעים - או חושבים שיודעים - מה כסף כן קונה: מכונית ספורט אדומה, שעון יקר, בית מרשים, בילויים וכמובן את קנאת השכנים. וכולנו (אפילו אלה מאיתנו שלא ממלאים לוטו) מפנטזים על הרגע המופלא ההוא, בו נזכה בהמון כסף להגשים את כל המשאלות. ז'וסלין שמילאה לוטו בפעם הראשונה בחייה זוכה ומתחילה לפחד: איך יהיו עכשיו החיים? ומהן המשאלות שאני רוצה להגשים? והמשאלות שלה די פשוטות: ארון נעליים, מתלה למעילים. מגהץ חדש, ושהחיים אותם היא אוהבת יימשכו כמו שהם. הספר הזה עוסק בפער שבין השאיפות למציאות. ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית בעיירה קטנה בצרפת. היא בת 47 עם עודף משקל וחוסר ביופי, יש לה בעל וילדים שבגרו, חיים שכללו רגעים של שמחה ואושר, ושעות של שברון לב. היא כותבת בלוג על סריגה ותפירה שמחה בחייה ואוהבת אדם. אין פלא שכשמגיע השינוי המשמח(?) היא לוקחת לה פסק זמן כדי לחשוב עליו. למרות משפטי ה"כסף לא קונה..." רבים מאיתנו - (ואני בכללם, אני מודה) חושבים "לי זה לא יקרה". רק תנו לי לזכות בפרס הגדול ואני אשתמש בו בתבונה: אני רק אשייף פה ושם קצוות חדים, ואמשיך בחיי כמקודם. אבל לפעמים בלתי אפשרי להמשיך באותם חיים. הציפייה שאם יוגשמו חלומות חומריים הם איכשהו יגרמו ליותר אושר וסיפוק - היא ציפייה שאי אפשר להימנע ממנה למרות ההבנה שאין בה ממש. חיבבתי מאד את הספר הזה המלא אמיתות אמנם לא חדשות, אך כתובות בחן רב. חיבבתי את ז'וסלין שלמדה בדרך הקשה לקח שאינו ברור מאליו. למרות שנראה לנו שאת זה אנחנו רוצים, להיות נאהב אינו מספיק בלי לאהוב. בדיוק כמו שרכישות חומריות לא יהפכו אותנו למאושרים, והאושר הוא אולי הדרך הזו שאנחנו עושים כדי להגיע אליו.”

“ספר מצויין שמשנה זויות ראיית החיים.”

“את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון קוראות ----------------------------------------- כסף לא קונה הכל בחיים... האמנם? על אף כי סכום נכבד של 18,547,301 אירו ו־28 סנט עומד במרכז הספר, הוא משמש כאמצעי המשקף את האופי האמיתי של גיבורי הספר , אשר מסתתר תחת מעטה של סודות ושקרים. ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית באחת מעיירות ספר נידחות בצרפת. היא נשואה לז'וסלן, עובד במפעל, כבר יותר מעשרים שנה ואם לשני ילדים בוגרים שמיהרו לברוח מבית הוריהם בהזדמנות הראשונה. את השגרה האפרפרה של חייה מפיגה ז'ו בכתיבת בלוג סריגה מצליח ובפטפוטים עם חברותיה. לכאורה ז'ו מרוצה מחייה. על אף הריחוק בינה לבין בעלה והמצבים הקשים עליהם התגברו בעברם, היא חשה כי קיים ביניהם ניצוץ של אהבה, לכן כאשר היא זוכה בסכום כסף בלתי נתפס, היא מגיעה להחלטה שנויה במחלוקת, שתשנה את חייה וחיי משפחתה מהייסוד. מחד ז'ו היא אישה חזקה, יצירתית, בעלת ערכי מוסר בלתי מתפשרים ויש תחושה שנעשה לה עוול גדול מצד החיים והן מצד בעלה. מאידך היא אישה פאסיבית ונגררת, שמפחדת מחלומות גדולים ומשינויים שיזעזעו את חייה האפורים וכי משפחתה שילמה בסופו של דבר את מחיר בגידתה ומחיר חוסר האמון שלה כלפי הזולת. הספר קריא וזורם ונראה כי גרגור דלקור היטיב לכתוב מנקודת המבט של האישה, פרט למספר מעידות. הגיבורה נדמתה כמבוגרת בהרבה מגילה (47) ועל אף הבזקי המודרניות בדמות אינטרנט, בלוג וטלפון סלולרי נדמה כאילו הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת. בסופו של דבר המסקנה היא: "כסף לא קונה אהבה". לפעמים גם קלישאות מתבררות כאמת.”