“מוצאי שבת. אחת עשרה בלילה. הבנות סוף סוף נרדמו. אני יושבת תשושה ליד השולחן המבולגן שלי עם ערמה בלתי נגמרת של בחינות. החופש הגדול שלהן יחד עם המלחמה מוציא ממני כל טיפה של לחלוחית. כשאני מרימה את הראש מבטי נתקל בחלון הממד האטום. כלא, זה מה שעובר לי בראש. אני בכלא. כשאני קמה לבסוף והולכת למטבח לשתות משהו, אני מציצה בבעלי השרוע על הספה בסלון עיניו בנייד.
"מה אתה עושה" אני שואלת, "מציץ בפייס" הוא עונה. ברור. לא יודעת למה שוב קיוויתי שערמת הכלים בכיור תכנס למדיח, שהפירורים שהותירו הבנות מארוחת הערב יטוטאו. "יש לי כל כך הרבה עבודה עכשיו, ולך לא" אני רוצה להגיד ושותקת, "אז לא יכולת לעזוב שניה את השטויות שלך ולנקות הפעם?!" המרירות גואה בי ומצטברת לגוש החונק את הגרון, לא לבלוע ולא להקיא. השתיקה שלי כנראה קולנית, כי הוא מרים את ראשו מתבונן בי ושואל "הכל בסדר?" ויש מן רגע אחד כזה שאני אני עדיין לא יודעת האם אני הולכת להקיא עליו עכשיו את כל המרירות הזו ולהפוך את הערב למריבה אחת גדולה שבסופה הכל ישאר כשהיה, או לשתוק ולטבוע לבדי במרירות הגואה.
"מתי הפכו החיים שלי לאוסף מעייף ואינסופי של מטלות שאני נכשלת שוב ושוב בביצוען?" אני תוהה אחרי שהפעם בחרתי באסטרטגיה המופלאה של שתיקה מתריסה.
כשאני נרדמת סוף סוף אני שומעת את שירה פועה מחדרה. זה צליל שהוא בין יבבה לדיבור. אין לי כוח. זה שוב מים או פיפי או מזגן. משהו, עוד משהו שמוצץ ממני את שארית כוחותי. בעלי נוחר. שוב אני זו שהתעוררתי והוא לא. בניגוד למנהגי אני מכסה את ראשי בשמיכה ומנסה להתעלם. אין לי כוח אפילו להיות אמפטית לקטנה. העולם כולו מלא באנשים שרק רוצים ממני משהו. היבבה מתגברת לבכי שאין לטעות בו. אני עדיין ממשיכה לא לשמוע. זה כבר בכי ממש. אני כבר מתכוונת לזנק מהמיטה כשהוא מתעורר סוף סוף. "אני אקום אליה" הוא אומר בקול הלום שינה. אני מתחפרת עוד ועוד בשמיכה, ללא שום נקיפות מצפון. ואז עובר זמן והוא לא חוזר למיטה. ואז נשמע מן בום כזה, מחריד. "הכל בסדר" הוא אומר ואני קופצת בבהלה כי הקול שלו מוזר, מוצאת אותו יושב על הריצפה ליד הכניסה לחדר השינה שלנו. "מה קרה?" אני שואלת, מספיקה לראות את החור שנפער בקיר מהנפילה שלו. "חרררר" הוא עונה וקורס בידיים שלי, מחוסר הכרה. אני משכיבה אותו בזהירות, מדלגת מעליו, רצה לחפש את הנייד ולהתקשר למדא, מנסה להעיר אותו. זעקות חייתיות נפלטות מפי. אני לא חושבת בכלל על הילדות. רק על זה שאהוב ליבי שוכב שם, ואני מוכרחה להציל אותו. אשר יגורתי בא לי.

****

הקטע שלמעלה יכול היה להיכנס בקלות ל"עוד אהבה אחת ודי". תמהיל מתבקש ולא מקורי של אישה נשואה, אם לילדים קטנים, שמרגישה שרוב הנטל נופל עליה, בבית ובחיים בכלל, עד ששכחה איך זה להיות מאושרת. ובל נשכח גם לתבל באסון רציני ולא צפוי, רצוי כזה שמערב בית חולים. אלו בדיוק החומרים מהם בנוי הספר. קבוצת נשים שהן אמהות לילדים שבאותו גן נפגשות באופן מלאכותי בימי שישי בבוקר כדי לקטר על החיים בכלל ועל הבעלים בפרט. תוך כדי הפגישות הן מגלות תובנות על עצמן ועל החיים, והאחווה הנשית נותנת להן כוחות לשנות ולהגשים את מה שכבר היה נראה אבוד. סטריאוטיפי ולא מקורי כבר אמרתי?
אלא שלצערי הקטע שכתבתי הוא אמיתי לחלוטין. זו הסיבה העיקרית שנעלמתי כאן בתקופה האחרונה. כנראה שלקלישאות ישנה סיבה להפוך לכאלה.

אם התבלבלתם מכל מה שכתבתי עד כאן זה מובן. גם אני מבולבלת. בשעת כתיבת שורות אלו לא ברור לי האם הטוב שבספר עולה על הרע או שלא. נתחיל מהחסרונות – כתיבה שטחית שמטפלת בנושא לעוס בצורה צפויה עד להחריד. הדמויות חסרות כל עומק, ונראה כי כולן הן וריאציות קלות של הסופרת. בכל פעם הייתי צריכה לדפדף אחורה כדי להבין על מי אני קוראת עכשיו. התמורות שחלות בגיבורות הן לטעמי מאולצות ומגושמות. אף אחת מהן לא נגעה לליבי, למרות שאני בהחלט נמנית על קהל היעד העיקרי של הספר. פשוט לא הצלחתי להרגיש אותן.

ובכל זאת, הספר עצמו כן נגע בי. גם כי כאמור חיי הפרטיים כאילו נלקחו ממנו, גם כי הוא כתוב בכנות ואין בו זיוף, אבל גם בגלל התובנות שהוא מעלה, שחוסר הכישרון בו הן כתובות לא פוגם בנכונותן.
לנדאו מתארת את אחוות הנשים כמשהו מחזק ותומך מחד, אך כמעקר ושופט ומסרס מאידך. אני לא יודעת אם לנדאו התכוונה לכך, אבל הנשים שבספר הן מצד אחד אכן חברות טובות, אך מצד שני דואגות שחברותיהן תלכנה בתלם, שלא תעזנה חלילה אפילו לרצות משהו שאינו מקובל. נשים הן הסוהרות הגדולות ביותר של חברותיהן.
נושא נוסף וחשוב שעולה מן הספר הוא תחושת האשמה התמידית שמאפיינת נשים. אסור להיות חמדנית, אסור לרצות יותר מדי. מי שבכל זאת מעזה תענש בחומרה. אני כל כך מזדהה. אפילו שאני רואה את עצמי כאדם רציונאלי ועיסוקי במדעים מדוייקים, עדיין קשה לי להשתחרר מהמחשבה המאגית הזו שאם ארים את הראש "יותר מדי" אני אחטוף. הנה, התלוננתי שהוא לא עוזר מספיק, רציתי שהוא יקום בלילה, לא הייתי מרוצה ממה שיש לי, והנה הוא קרס. בגללי. לבעלי אין את זה. כשהוא רוצה הוא רוצה, ללא תהיות ובטח שללא נקיפות מצפון.

ספר חשוב, בעיקר למי שהוא בגיל שלושים פלוס עד ארבעים וקצת, הורה לילדים קטנים. חבל שלנדאו לא הצליחה להפיק משהו טוב יותר מבחינה ספרותית, אבל עדיין שווה קריאה.”

“האם רעיון אדיר ומסקרן זה מספיק? ברור שלא. אבל זה הספיק בשביל שאני אסיים לקרוא את הספר די מהר.
היה כאן פספוס כי הסופרת לקחה חומר נפץ רעיוני שציפיתי ממנו לכל כך הרבה וזה התמוסס לה בידיים.
אפשרויות הפיתוח של הנושא הן עצומות שהיה משהו קצת מעצבן בכיוון שהספר הזה תפס.
אם לתאר זאת באופן גס - מדובר בספר התבכיינויות.
לא סתם התבכיינות, אלא התבכיינות נשית וילדותית, לא מפותחת עם תובנות רדודות.
מדובר ב-5 נשים תל אביביות בורגניות שנפגשות למפגש תמיכה לאמהות מידי שישי. הן הכירו באמצעות ילדיהן בגן. במפגשים הן מצפות לפתוח הכל ולתמוך אחת בשנייה.
בסופו של דבר הן מקטרות קיטורים בנאליים וברורים מאליהם שבאמת, אני לא אומרת שצריך לשמור בבטן, אבל לא נראה לי שהייתי מלאה מישהו חוץ מחברה ממש טובה בזוטות האלה.
אז האהבה נשחקה לאחר שנים של נישואים וילדים... לא יכול להיות... והנפש רוצה לאהוב עוד פעם אחת ומוכנה בשביל זה לעשות להטוטי אקרובטיקה כמו להתאהב באישה או באהבת נעורים... צר לי אבל זה קצת פטתי.
זה בעיקר לעוס ומאוס וכולנו מרגישים ככה לפעמים אבל ההתבכינות האין סופית הזאת הייתה קצת מקוממת.
מי שבלט לטובה היו דווקא הדמויות הגבריות בספר שחלקן עמדו על מהות המפגשים האלה שכל מטרתם הוא להתבכיין ולקטר.
בנוסף עלי לציין שנדרשת הרבה מאוד יומרה לכתוב 5 דמויות גיבורות נשיות. צריך להיות רב אומן כדי שזה יעבור. ולצערי זה לא עבד. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת דמות אחת נמרחת עם כמה פנים.
השינויים בין הדמויות לא היו מספקים. כך למשל רובן עוסקות באופן זה או אחר בתחום האומנות: מיכל דוקטורנתית לספרות, רחלה אמנית קרמיקה, הילה משוררת, טליה שואפת להיות סופרת ועובדת בטלוויזיה והיחידה שקצת שונה מקצועית זאת ענת הרופאה.
גם ההגיגים שלהם וחיי הנישואים שלהם לא היו מספיק מובחנים. היה לי לפעמים ממש קשה להיזכר מה מייצגת לכאורה כל דמות. היה נכון יותר אם אורנה לנדאו הייתה משתמשת בפחות דמויות כי הפעם הריבוי לא עשה עימה חסד, לא באמת היה לה 5 סיפורים טובים ומובחנים.
לסיכום - אני לא יודעת למה אבל הספר הצליח לעצבן אותי וזה לא קרה לי מעולם אני חושבת. אם ספר רע בעיני אני פשוט אפסיק לקרוא. אבל כאן, על אף התחושות הקשות שפיתחתי כלפי הדמויות משהו השאיר אותי כי הוא היה בכל זאת מעניין. חבל. פספוס.”

“ספר פשוט נפלא שקראתי בהתרגשות גדולה. חברה המליצה לי עליו והרבה חברות אחרות כבר קראו, וכולן אהבו מאוד. הוא ממש הפך לשיחת היום אצלנו כי כל אחת מזדהה עם גיבורה אחרת (אני עם ענת). ממליצה חום לכל אישה שיש לה בעל וילדים עכשיו או בדרך, וגם לבעלים של כל הנשים האלה אם הם רוצים להבין מה עובר לנשים שלהם לפעמים בראש. אני מקווה שיהיו עוד הרבה קוראות שימליצו עליו כי זה אחד הספרים הכי טובים שיצאו השנה ואני אומרת את זה כמי שקוראת די הרבה ספרים.
לא שמעתי על הסופרת הזאת קודם, כי זה הספר הראשון שלה, אבל הוא עשה לי שנה טובה, עם ספר מצויין.”

“פתאום באה לי תובנה מעניינת מאוד. כמי שעוקבת אחרי הצמד דנה ספקטור ומר שריג כבר כמה שבועות, נזכרתי בראיון שספקטור עשתה עם אורנה לנדאו הסופרת של עוד אהבה אחת ודי, והנבתי ששם אפשר אולי למצוא את הרמזים המוקדמים לכל מה שקרה. אני באמת חושבת שיש בספר הזה משהו שאו שהשפיע על דנה ספקטור, או שהיא אהבה את הספר בגלל שהיא כבר היתה במצב מוכן לעשות את "הקפיצה הגדולה" שלה. הלכתי שוב לקרוא את הראיון (מצאתי בגוגל) ותראו מה כתוב בו: "לאמהות יש חיים סודיים: חיים שמתנהלים גם בראשה של האמא-אווזה הכי מהוגנת. אתם יכולים לראות אותן ב סיטואציות הכי משפחתיות ושלוות – עומדות במעגל מתופפים עם חצאית סקסואלית כמפת פיקניק ומסבירות בלמדנות לילד שתופי הקונגו מוצאם באפריקה. אלא מה, יש סיכוי יותר מסביר שמאחורי המצח עם פני הגוונים, משתוללת לה סצינה מופרעת שבה הראסטפרי הענקי מהדרבוקות מתאהב בה ולוקח אותה לג'מייקה, והיא מבלה את שארית חייה בסקס גאנג'ה יוקד על החוף. רוב האמהות רק מציגות חזית של המפיקה הבלונדינית שמתקתקת חמישה ילדים, קריירה ובית. בפנים הן בעצם מנהלות בית חרושת סמוי ופעיל מאוד לחלומות".
לא מעניין למצוא רמזים ספרותיים להתפתחויות אמיתיות? נראה אם עכשיו עוד המון אנשים ירוצו לקנות את הספר של אורנה לנדאו. אני לא אתפלא אם זה יקרה. אני חושבת שהוא היה די רב מכר גם ככה, אבל אולי עם תוספת העניין הרכילותי...”