“לכל אדם יש שתי משפחות, גורסת האמרה החביבה, המשפחה שהוא נולד לתוכה והמשפחה שהוא בוחר להקים לעצמו. האמרה הזו תמיד עוררה בי תהיות בסוגיות הנוגעות לשרירותיות, מקריות, גורל ובחירה. לצערי, אלוהים בושש לשאול אותי לאיזו משפחה ברצוני להיוולד, ואם בכלל חפץ חיים הנני... בעל כורחי הטילני לתוך הרפש הטובעני-תובעני הזה, ועוד ביקש ממני לשחות... טוב, אם אין לנו שליטה על המשפחה לה אנו נולדים, הרי שיש לנו שליטה מלאה על המשפחה אותה אנו בוחרים להקים. אז אנחנו מקימים משפחה, חיים את חיי השגרה שלנו עם בעיותינו הקטנות, שמחים בחלקנו הצנוע - עד שהכול יכול מתערב שוב. זה בערך מה שקורה לשירה, גיבורת הספר, שהמשפחה שלה מתפרקת בלי שיש לה בדל שליטה על הקריסה הזו: אחיה ואביה נפצעים בפיגוע, אימה נפטרה מסרטן ובעלה בוגד בה. הרומן, שנכתב בגוף ראשון מפיה של שירה, מביא את סיפור התמודדותה עם המצב הכל כך קשה שנכפה עליה. הוא כתוב בצורה רגישה, אנושית, באופן שמיטיב לבטא את רגשותיו של אדם שכל עולמו קרס עליו. ועדיין, אין זהו ספר קודר. אמנם הרגשות העיקריים שמפעפעים בו הם של עצב, כעס ותסכול, אך טמונים ברומן גם הרבה אופטימיות, תקווה ואפילו חוש הומור. משפט אחד מלא תקווה שנחרט בזיכרוני: "לאט לאט העולם נצבע בצבעים נוספים פרט לאפור, ואלה הלכו והתבהרו. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו כחולים שוב, לקראת הסתיו יכולתי לראות את צבעיהם המשתנים של העלים". דרך ההתמודדות של שירה ומשפחתה עוררה בי עניין מיוחד בשל היותם אנשים דתיים. לא הייתה אחידות בדרך קבלת הדברים: בעוד שאביה קיבל את הדין בהכנעה, ברוח איוב של "אלוהים נתן, אלוהים לקח", הרי ששירה קוראת תיגר על הסדר האלוהי: "כעסתי על אלוקים. כעסתי שהוא אינו מראה לי את הדרך. שוחחתי איתו. רבתי איתו. הזהרתי אותו שגם אני יכולה לנטוש". החיסרון הבולט של הספר, לדעתי, טמון בפשטותו (אולי פשטנותו) הספרותית: הוא נעדר תחכום, התיאורים והמטאפורות עניים, והתובנות (ויש כאלו) נאמרות במפורש ולא מובאות בין השיטין. כתבתי שהסופרת מצליחה לשזור מעט חוש הומור בסיפור הקשה, וכדי לסיים את סקירתי בנימה משועשעת, אספר לכם על הסצנה שבה אחיה של שירה, זה שסבל מפגיעת ראש, מסביר לכרטיסן ברכבת שכרטיס האזרח ותיק שהוא אוחז בידו הוא בשבילו ובשביל התיק שלו...”

“שירה היא גירסה בלונדינית מעודכנת של איוב. הצרות נוחתות עליה בזו אחר זו – פיגוע בו נפצעים אחיה ואביה, אמה חולה בסרטן, בעלה בוגד בה כשהיא בהריון, ועוד ועוד. ולמרות כל אלו שירה מצליחה להתמודד להחזיק מעמד ואפילו לתמוך בכולם. אז מה יש לנו כאן בעצם? תזכורת לחיים במדינה בה הכל יכול לקרות, מחלה מאיימת, בגידה נוראית. כל הפחדים האפשריים כולם, עטופים בנייר צלופן מרשרש של כתיבה קולחת ומשובחת. בונבוניירה מתוקה שמצליחה להצחיק למרות כל הרע עליו היא כותבת. ובכל זאת משהו חסר לי. אנסה להסביר. אולי אלו המבנים הקבועים של סופר היודע את מלאכתו, תחושה שהספר נכתב מהראש ולא מהבטן. אולי העובדה שהדמויות שטוחות מדי, שלכל אחת יש תפקיד מוגדר ומתוכנן מראש, שאפילו התהליך שהן לכאורה עוברות במהלך הספר הוא צפוי ולא מפתיע. רוצים לקבל ספר מצחיק על נושאים כבדים? בבקשה, הוסיפו אח פגוע ראש ותוכלו לומר באמצעותו הכל, מבלי שתצטרכו להתאמץ. אפילו העובדה שהספר דן בהמון מצבים קשים ומאתגרים עיצבנה אותי, כי זה יותר מדי. כמעט כל דילמה אפשרית נידונה בספר – פציעות ומחלות ומוות ובגידה ולידה וקריירה. זה יותר מדי. כל כך יותר מדי עד שכלום כבר לא נוגע. הרבה ביקורות היללו את וישנה על האופטימיות של הספר, על זה שהוא מצליח להצחיק ולא להיות כבד למרות שהוא דן בטראומות לא פשוטות. כל זה נכון אבל בא עם תג מחיר, מחיר גבוה מדי לטעמי. הספר לא באמת נגע בי למרות שסיפור חייה של שירה נוגע בכמה וכמה נקודות בסיפור חיי. קראתי בו ברצף, סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה של שירה, אבל הסקרנות שלי היתה כמעט אקדמית, כאילו אני קוראת אותו אחרי לקיחת כמה ציפרלקסים מהחפיסה של שירה. ציפרלקסים שעימעמו את התחושות והרגשות והשאירו אותי קוראת מנויילנת. רק שאני לא רוצה להיות קוראת מנויילנת. אני רוצה ספר שיהפוך לי את הקרביים, שישאיר אותי חסרת נשימה, שאסיים אותו דומעת לפנות בוקר אחרי שלא יכולתי להניח אותו מהיד. מומלץ למי שמחפש קריאה שפויה ומאופקת, כזו שמאפשרת להגיע למחרת במצב סביר לעבודה...”

“גם הספר הזה שייך לקטיגוריית קריאה שניה. שאלתי אותו שוב מהספריה כי ראיתי כאן באתר כמה ביקורות פושרות, שלא לומר קוטלות. ואני דווקא זכרתי שהוא ספר טוב, ולא הבנתי מה פשר הקטילה. אז לקחתי אותו שוב. מעניין לבדוק למה ביקורת שונה מדעתי כל כך מטרידה אותי. הרי על טעם וריח וכו'. אבל אני חושבת שבמקרה הזה התשובה ברורה - הספר הזה מתחבר כל כך לחוויות שלי, ולכן זה יותר מאשר אהבתי/ לא אהבתי. כל ביקורת עליו נקראת אצלי כביקורת על החוויות האישיות שלי. שירה גיבורת הספר היא פסימית מטבעה. היא עונה על שאלות רטוריות. והיא שונאת את "העץ הנדיב". ממש כמוני. שירה עושה דוקטורט במתמטיקה, ובני משפחתה נפגעים בפיגוע חבלני. ביום שבו נפצעתי אני בפיגוע חבלני הבנתי שאני צריכה להגיד יפה שלום לחלומות הדוקטורט במתמטיקה. באותה שנה נפלו עלי כל מיני אירועים אחרים - גם רעים וגם טובים. מין שנה של הצטברות מאורעות, משהו שלא קיים בדרך כלל. באחת הביקורות נכתב ששירה היא מין "איוב מודרני", ואני חושבת שזו הסתכלות ממש לא נכונה. היא אדם שעובר תקופה זמנית וקשה, כפי שנפוץ למצוא גם אצל אנשים אחרים. בכל מקרה, עם אב נכה, אח פגוע ראש, ואם שאינה נוכחת, שירה מנסה להחזיר את חייה לשגרה, ובמקביל גם לבנות משפחה חדשה משלה וקריירה. אין ספק שזה אתגר לא פשוט, ואותו הספר מתאר, ובצורה מוצלחת ביותר לטעמי. ציטוט: "איתי שפך על עצמו רוטב דג כבר במנה הראשונה, והצליח להעליב שתי דודות כשציין באזני האחת שהשמינה, ובאוזני השניה שטיפלה יפה בשפמה" איתי, האח המוצלח של שירה, נפצע בפיגוע, ופציעתו כנראה קשה ממה שהיה נראה בהתחלה. מה שנראה כגחמות חסרות אחריות של נער צעיר שטרם למד טקט מהו, הולך ומתגלה כבעיה המשפיעה על חייו, ועל כל המשפחה. ציטוט: "ואז הוא שאל אותה. חשבתי על זה הרבה, הוא הסביר לי אחר כך כששאלתי אותו מה עלה בדעתו לשאול את האישה המסכנה ישירות. 'שירה אומרת שאת הולכת למות מסרטן' הוא אמר לה. 'היא משקרת, נכון?'" "חשבתי על זה הרבה" הוא המוטיב הבולט בספר. מעשים אימפולסיביים חסרי מחשבה שמסבכים אחרים בצרות צרורות. אבל הם לא חסרי מחשבה. הוא באמת חשב על זה, והרבה. אלא שהמחשבה שלו מקולקלת. איתי הוא פגוע ראש. כמה פעמים שמענו על פיגוע, או תאונה או אירוע אחר, ונאנחנו אנחת רווחה "מזל שאין הרוגים"? אז לפעמים אין הרוגים, ועדיין חיים שלמים נהרסים. על זה, על חיים נהרסים במחי פיצוץ, על משפחות שלמות שנפגעות, ועל רסיסי אנשים שמנסים לחזור מחדש למסלול החיים שלהם, מספר הספר הזה. והוא עושה את זה בצורה אופטימית, עם המון הומור, ועם זאת בלי להתחמק מסוגיות קשות. בגלל זה אהבתי אותו הרבה.”

“ספר סוחף מאוד. קראתי אותו תוך שעתיים. צלצול טלפון פתאומי מאמה של שירה משנה את חייה בין רגע. היא נאלצת לעזוב את בלגיה ולשוב מייד לארץ. מתבשר לה שאביה ואחיה נפצעו בפיגוע חבלני. כשהיא מגיעה לארץ היא נאלצת להתמודד עם יקיריה הפצועים. לאחר זמן קצר היא מגלה שאמה חלתה בסרטן. האם נפטרת ומותירה אחריה עצב רב . שירה מרגישה שהיא חסרת אונים וישע. אין ביכולתה להתמודד עם מות אמה . העניינים הולכים ומשתבשים. צרה אחר צרה נוחתת על המשפחה. העלילה מורכבת מאוד. בהתמודדות עם אובדן. פרידה וסוף. התחלות חדשות. בגידה ושברון לב. חידוש אמון בין בני זוג שעבר מכשול בדרך . בכל פעם שצפיתי בכריכת הספר ושייכתי את העלילה. נעשה לי עצוב בלב... ספר מומלץ מאוד. זורם, קליל, מותח ומרתק.”

“לכל אדם יש שתי משפחות, גורסת האמרה החביבה, המשפחה שהוא נולד לתוכה והמשפחה שהוא בוחר להקים לעצמו. האמרה הזו תמיד עוררה בי תהיות בסוגיות הנוגעות לשרירותיות, מקריות, גורל ובחירה. לצערי, אלוהים בושש לשאול אותי לאיזו משפחה ברצוני להיוולד, ואם בכלל חפץ חיים הנני... בעל כורחי הטילני לתוך הרפש הטובעני-תובעני הזה, ועוד ביקש ממני לשחות... טוב, אם אין לנו שליטה על המשפחה לה אנו נולדים, הרי שיש לנו שליטה מלאה על המשפחה אותה אנו בוחרים להקים. אז אנחנו מקימים משפחה, חיים את חיי השגרה שלנו עם בעיותינו הקטנות, שמחים בחלקנו הצנוע - עד שהכול יכול מתערב שוב. זה בערך מה שקורה לשירה, גיבורת הספר, שהמשפחה שלה מתפרקת בלי שיש לה בדל שליטה על הקריסה הזו: אחיה ואביה נפצעים בפיגוע, אימה נפטרה מסרטן ובעלה בוגד בה. הרומן, שנכתב בגוף ראשון מפיה של שירה, מביא את סיפור התמודדותה עם המצב הכל כך קשה שנכפה עליה. הוא כתוב בצורה רגישה, אנושית, באופן שמיטיב לבטא את רגשותיו של אדם שכל עולמו קרס עליו. ועדיין, אין זהו ספר קודר. אמנם הרגשות העיקריים שמפעפעים בו הם של עצב, כעס ותסכול, אך טמונים ברומן גם הרבה אופטימיות, תקווה ואפילו חוש הומור. משפט אחד מלא תקווה שנחרט בזיכרוני: "לאט לאט העולם נצבע בצבעים נוספים פרט לאפור, ואלה הלכו והתבהרו. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו כחולים שוב, לקראת הסתיו יכולתי לראות את צבעיהם המשתנים של העלים". דרך ההתמודדות של שירה ומשפחתה עוררה בי עניין מיוחד בשל היותם אנשים דתיים. לא הייתה אחידות בדרך קבלת הדברים: בעוד שאביה קיבל את הדין בהכנעה, ברוח איוב של "אלוהים נתן, אלוהים לקח", הרי ששירה קוראת תיגר על הסדר האלוהי: "כעסתי על אלוקים. כעסתי שהוא אינו מראה לי את הדרך. שוחחתי איתו. רבתי איתו. הזהרתי אותו שגם אני יכולה לנטוש". החיסרון הבולט של הספר, לדעתי, טמון בפשטותו (אולי פשטנותו) הספרותית: הוא נעדר תחכום, התיאורים והמטאפורות עניים, והתובנות (ויש כאלו) נאמרות במפורש ולא מובאות בין השיטין. כתבתי שהסופרת מצליחה לשזור מעט חוש הומור בסיפור הקשה, וכדי לסיים את סקירתי בנימה משועשעת, אספר לכם על הסצנה שבה אחיה של שירה, זה שסבל מפגיעת ראש, מסביר לכרטיסן ברכבת שכרטיס האזרח ותיק שהוא אוחז בידו הוא בשבילו ובשביל התיק שלו...”

“שירה היא גירסה בלונדינית מעודכנת של איוב. הצרות נוחתות עליה בזו אחר זו – פיגוע בו נפצעים אחיה ואביה, אמה חולה בסרטן, בעלה בוגד בה כשהיא בהריון, ועוד ועוד. ולמרות כל אלו שירה מצליחה להתמודד להחזיק מעמד ואפילו לתמוך בכולם. אז מה יש לנו כאן בעצם? תזכורת לחיים במדינה בה הכל יכול לקרות, מחלה מאיימת, בגידה נוראית. כל הפחדים האפשריים כולם, עטופים בנייר צלופן מרשרש של כתיבה קולחת ומשובחת. בונבוניירה מתוקה שמצליחה להצחיק למרות כל הרע עליו היא כותבת. ובכל זאת משהו חסר לי. אנסה להסביר. אולי אלו המבנים הקבועים של סופר היודע את מלאכתו, תחושה שהספר נכתב מהראש ולא מהבטן. אולי העובדה שהדמויות שטוחות מדי, שלכל אחת יש תפקיד מוגדר ומתוכנן מראש, שאפילו התהליך שהן לכאורה עוברות במהלך הספר הוא צפוי ולא מפתיע. רוצים לקבל ספר מצחיק על נושאים כבדים? בבקשה, הוסיפו אח פגוע ראש ותוכלו לומר באמצעותו הכל, מבלי שתצטרכו להתאמץ. אפילו העובדה שהספר דן בהמון מצבים קשים ומאתגרים עיצבנה אותי, כי זה יותר מדי. כמעט כל דילמה אפשרית נידונה בספר – פציעות ומחלות ומוות ובגידה ולידה וקריירה. זה יותר מדי. כל כך יותר מדי עד שכלום כבר לא נוגע. הרבה ביקורות היללו את וישנה על האופטימיות של הספר, על זה שהוא מצליח להצחיק ולא להיות כבד למרות שהוא דן בטראומות לא פשוטות. כל זה נכון אבל בא עם תג מחיר, מחיר גבוה מדי לטעמי. הספר לא באמת נגע בי למרות שסיפור חייה של שירה נוגע בכמה וכמה נקודות בסיפור חיי. קראתי בו ברצף, סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה של שירה, אבל הסקרנות שלי היתה כמעט אקדמית, כאילו אני קוראת אותו אחרי לקיחת כמה ציפרלקסים מהחפיסה של שירה. ציפרלקסים שעימעמו את התחושות והרגשות והשאירו אותי קוראת מנויילנת. רק שאני לא רוצה להיות קוראת מנויילנת. אני רוצה ספר שיהפוך לי את הקרביים, שישאיר אותי חסרת נשימה, שאסיים אותו דומעת לפנות בוקר אחרי שלא יכולתי להניח אותו מהיד. מומלץ למי שמחפש קריאה שפויה ומאופקת, כזו שמאפשרת להגיע למחרת במצב סביר לעבודה...”

“גם הספר הזה שייך לקטיגוריית קריאה שניה. שאלתי אותו שוב מהספריה כי ראיתי כאן באתר כמה ביקורות פושרות, שלא לומר קוטלות. ואני דווקא זכרתי שהוא ספר טוב, ולא הבנתי מה פשר הקטילה. אז לקחתי אותו שוב. מעניין לבדוק למה ביקורת שונה מדעתי כל כך מטרידה אותי. הרי על טעם וריח וכו'. אבל אני חושבת שבמקרה הזה התשובה ברורה - הספר הזה מתחבר כל כך לחוויות שלי, ולכן זה יותר מאשר אהבתי/ לא אהבתי. כל ביקורת עליו נקראת אצלי כביקורת על החוויות האישיות שלי. שירה גיבורת הספר היא פסימית מטבעה. היא עונה על שאלות רטוריות. והיא שונאת את "העץ הנדיב". ממש כמוני. שירה עושה דוקטורט במתמטיקה, ובני משפחתה נפגעים בפיגוע חבלני. ביום שבו נפצעתי אני בפיגוע חבלני הבנתי שאני צריכה להגיד יפה שלום לחלומות הדוקטורט במתמטיקה. באותה שנה נפלו עלי כל מיני אירועים אחרים - גם רעים וגם טובים. מין שנה של הצטברות מאורעות, משהו שלא קיים בדרך כלל. באחת הביקורות נכתב ששירה היא מין "איוב מודרני", ואני חושבת שזו הסתכלות ממש לא נכונה. היא אדם שעובר תקופה זמנית וקשה, כפי שנפוץ למצוא גם אצל אנשים אחרים. בכל מקרה, עם אב נכה, אח פגוע ראש, ואם שאינה נוכחת, שירה מנסה להחזיר את חייה לשגרה, ובמקביל גם לבנות משפחה חדשה משלה וקריירה. אין ספק שזה אתגר לא פשוט, ואותו הספר מתאר, ובצורה מוצלחת ביותר לטעמי. ציטוט: "איתי שפך על עצמו רוטב דג כבר במנה הראשונה, והצליח להעליב שתי דודות כשציין באזני האחת שהשמינה, ובאוזני השניה שטיפלה יפה בשפמה" איתי, האח המוצלח של שירה, נפצע בפיגוע, ופציעתו כנראה קשה ממה שהיה נראה בהתחלה. מה שנראה כגחמות חסרות אחריות של נער צעיר שטרם למד טקט מהו, הולך ומתגלה כבעיה המשפיעה על חייו, ועל כל המשפחה. ציטוט: "ואז הוא שאל אותה. חשבתי על זה הרבה, הוא הסביר לי אחר כך כששאלתי אותו מה עלה בדעתו לשאול את האישה המסכנה ישירות. 'שירה אומרת שאת הולכת למות מסרטן' הוא אמר לה. 'היא משקרת, נכון?'" "חשבתי על זה הרבה" הוא המוטיב הבולט בספר. מעשים אימפולסיביים חסרי מחשבה שמסבכים אחרים בצרות צרורות. אבל הם לא חסרי מחשבה. הוא באמת חשב על זה, והרבה. אלא שהמחשבה שלו מקולקלת. איתי הוא פגוע ראש. כמה פעמים שמענו על פיגוע, או תאונה או אירוע אחר, ונאנחנו אנחת רווחה "מזל שאין הרוגים"? אז לפעמים אין הרוגים, ועדיין חיים שלמים נהרסים. על זה, על חיים נהרסים במחי פיצוץ, על משפחות שלמות שנפגעות, ועל רסיסי אנשים שמנסים לחזור מחדש למסלול החיים שלהם, מספר הספר הזה. והוא עושה את זה בצורה אופטימית, עם המון הומור, ועם זאת בלי להתחמק מסוגיות קשות. בגלל זה אהבתי אותו הרבה.”

“ספר סוחף מאוד. קראתי אותו תוך שעתיים. צלצול טלפון פתאומי מאמה של שירה משנה את חייה בין רגע. היא נאלצת לעזוב את בלגיה ולשוב מייד לארץ. מתבשר לה שאביה ואחיה נפצעו בפיגוע חבלני. כשהיא מגיעה לארץ היא נאלצת להתמודד עם יקיריה הפצועים. לאחר זמן קצר היא מגלה שאמה חלתה בסרטן. האם נפטרת ומותירה אחריה עצב רב . שירה מרגישה שהיא חסרת אונים וישע. אין ביכולתה להתמודד עם מות אמה . העניינים הולכים ומשתבשים. צרה אחר צרה נוחתת על המשפחה. העלילה מורכבת מאוד. בהתמודדות עם אובדן. פרידה וסוף. התחלות חדשות. בגידה ושברון לב. חידוש אמון בין בני זוג שעבר מכשול בדרך . בכל פעם שצפיתי בכריכת הספר ושייכתי את העלילה. נעשה לי עצוב בלב... ספר מומלץ מאוד. זורם, קליל, מותח ומרתק.”