ביקורת ספרותית על שתי רווקות זקנות מאת טומאזו לנדולפי

---

דעותי חלוקות לגבי הספר.
מדובר בשני סיפורים קצרים, מצחיקים, טרגים, יחודיים מאוד.
נהנתי מאוד מהכתיבה, מההתעקשות של הסופר לא להרחיב במילים כדי לא להיות "מאלו" ולא לספר את מחשבתו של קוף או להסביר את התנהגותו, מפני שקוף הוא בעל חיים והסופר הוא אדם ולכן אין באפשרותו להבין את מחשבתו של הקוף.
מדובר בשכונה עתיקה ואנשים עתיקים, שכונה אפורה מאבק שמתנהלת לאט מאוד.
שתי רווקות זקנות שהנחמה היחידה שיש להן אחרי מות אימן השלטנית הוא קוף שהביא איתו אחיהן הצעיר מאחד מטיוליו בעולם, ממש לפני מותו.
האם קוף יכול להיות אחראי למעשיו - בעיקר אם אינו דתי?האם עליו לשלם על השתנה על סמלי אלוהים?
הדיונים של אנשי דת בהתנהגותו ההזויה והמעניינת של הקוף היתה גם היא שבירה פילוסופית של הקידמה אל מול חוקים נוקשים של הדת השמרנית, הקבועה, כשדבר אלוהים ברור וידוע לכולם.
מאזן הכוחות בין האחיות נפרש לפתע בבהירות כשכומר צעיר מאבחן את הסיבה לאטימות הדתית של שתי הרווקות הזקנות, אבל הסופר צדק- הקוף האומלל לא יכול היה לבחור סנגור גרוע יותר.
אבל אני קיוויתי לסוף טוב.
המציאות אכזרית וחסרת היגיון, אם כבר יוצרים לי מציאות מקבילה אני מעדיפה שהיא תהיה טובה.
מוותרת על סרטי אימה ומעדיפה סופים טובים.
לכן הסוף של הספר ממש הרס לי את הסופר, הסיפור, הכיף.
דווקא מפני שהסוף היה מיותר, ולא חשוב במיוחד. מוות סתמי שלא שינה דבר בעלילה באופן ממשי הכעיס אותי מאוד.
הספר ורכב משני סיפורים, אבל הבנתי שגם הסיפור השני, מיוחד ומרתק כל שיהיה- סופו נוראי.
לאט לאט, מתמודדת. חושבת לאיזו רשימה אני דוחפת אותו. האם סוף רע יכול להיות ב"טובים" אם זה רע בשביל לעצבן אותי? סאטירה שהשתבשה?

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על שתי רווקות זקנות