ביקורת ספרותית על תת-תרבות פאנק - משמעותו של סגנון מאת דיק הבידג'
בזבוז של זמן

---

אני חוששת שהספר הזה טועה בגדול. הפאנק התחיל בארה"ב ולא בבריטניה, הסקס פיסטולס אמרו את זה בעצמם- הם הושפעו מהרמונס.
הם העתיקו כל מה שיכלו, שאבו דעות ומילים וגישה מכל מקור זמין, אפילו פטי סמית היתה בשוק מהמהירות בה נלקח להיט אחרי הופעה שלה והפך לקאבר דורסני.
הספר הזה משעמם ולא רק מפני שהפאנק הבריטי הוא הצגה של לבוש ועלאק אנרכיה אלא מפני שהוא היסטוריה והיסטוריה זה משעמם.
האופנה, התרבות שנבנתה, הרקע למוזיקה והתרבות הזו והתת קטגוריות שיצרה לא משנים ולא מכוונים ממילא מפני שבניגוד למוזיקה אחרת פאנק לא דורש תהילה ושמותיהם של אמנים, המראה שלהם והאלבומים או שמות השירים אינם אומרים דבר.
אם אינך יכול לראות את זה בהופעה זה לא קיים.
אולי בגלל זה הנרי רולינס ממשיך להופיע, משוחח עם הקהל במקום לשיר fuck this shit, הגישה נשארה.
אולי בגלל זה מי שמחזיק תקליטים ודיסקים של להקות שניכחדו נחשב לדינוזאור חובב רוק.
הספר של דיק הבידג' מתאר אופנה והתנהגות, רקע היסטורי ואופי. אני אומרת שזה עוד דבר מגעיל במי שרואה מוהק והצבע שיער והמעילים והג'ינסים והקעקועים את ה"מדים".
צפו בSLC Punk! ותראו איך אפשר להיות פאנקיסט ובנאדם.
ותנו כבוד למלכה, אף אחד לא אוהב nazi punks.
ספר זבלה.

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על תת-תרבות פאנק - משמעותו של סגנון